ילדה בת 17, מה היא מבינה? מה הבנתי אני כשהייתי שם? לא הרבה. 9 וחצי שנים אחרי, ואני חושבת שהערב בכיתי בפעם הראשונה ביום השואה. ויש קשר למה שראיתי. אני יודעת שיש קשר, אבל אני לא יכולה להבין למה רק היום, למה השנה. אולי זה קשור לסבתא, סביר להניח. כמה שנים ייקח לי להפנים את מה שראיתי בפולין? אפשר בכלל להפנים את כל הערמות, והבורות, והגטאות?

למדתי בתיכון בצפון ת"א. רוב השכבה שלי נסעה לפולין. והקשר בין השניים ברור לי. אני לא בטוחה אם "צריך" לשלוח תיכוניסטים למחנות ההשמדה, אם כל אדם, או כל יהודי, צריך לנסוע למחנות הריכוז. אבל אני בטוחה שהמסע הזה השפיע עליי בצורה ששום סרט, שום עדות, שום "יד ושם" לא יכול להתקרב אפילו.

יום השואה 2011, אני בת 27 כמעט. ואני רואה איך פוליטיקאים, מימין ומשמאל, משתמשים בשואה להצדקת הדעות שלהם. ובא לי להקיא בגללם. וכל מה שאני מצליחה לעשות הוא לחפש קרובי משפחה באתר של "יד ושם".  ולכתוב. 

אני מקווה לטובתכם שהתשובה חיובית. כי יש משהו בחוויה הזו, יש בה שחרור, וחיוך מסוג אחר, ועצמאות. ועדיין הרגל קצת רועדת לי בצעד הראשון של היציאה מהבית. ועדיין אני עושה תנועות נוירוטיות כשאני מגיעה לפאב לבד, גם אם זה בשביל לראות כדורגל, או להופעה, גם אם המוזיקה היא שחשובה לי. אבל אז אני מתמלאת שלווה. שלווה מהסוג שמגיע כשאני עושה משהו שאני באמת באמת רוצה לעשות. כשמדובר בלהיות חריג, אבל לא מתוך רצון להתבלט בשונות הזו.

אז הלכתי היום להופעה של טל כהן שלו לבד. וישבתי על הבר, ושתיתי את הבירה שלי, והקשבתי. ונהניתי מכל רגע.

אבל וואלה, פורטל שקשה לי באמת לקרוא לו אתר חדשות – אלא כינוי מתאים יותר יהיה "פורטל מגניב כזה לחבר'ה שרוצים לשחק אותה שהם קוראים חדשות אבל כל מה שמעניין אותם זה כוסיות וסלבס" – הלך עם זה צעד אחד קדימה. איזה צעד. מאה צעדים.

לא מזמן, למשל – דיווחו כל העיתונים בתדהמה רבה על גירושיו של הזמר קובי פרץ. אכן, מדובר בחדשה מרעישה שאף זכתה לשער אחורי בידיעות ולכותרות מרכזיות במרבית העיתונים ואתרי החדשות באינטרנט. ו-וואלה? אצלם הידיעה הופיעה תחת הכותרת "אסון" – לא פחות ולא יותר.

למיטב ידיעתי והבנתי, תחת ההגדרה למילה "אסון" אפשר להכליל מקרים כמו התרסקות המעבורת קולומביה, שהתרחשה אתמול לפני שמונה שנים. או שריפת הענק בכרמל, כדי לא ללכת כל כך רחוק בנבכי ההיסטוריה והזיכרון האנושי. אבל אצל וואלה, מסתבר, גם קובי פרץ הוא אסון.

נו, מילא. מעידה חד פעמית? ממש לא, כנראה – כי היום, למשל, תפסתי את הכותרת הזו שם: "המדור עם המוזיקה הכי טובה בעולם חוגג 100". וידוי – גם אני מקשיב מדי פעם למיקס טייפ שעורך אלון עוזיאל והוא אכן משובח. אבל מכאן ועד להגדרתו כ"מדור עם המוזיקה הכי טובה בעולם"? כנראה שרק לוואלה הפתרונים.

אותי לימדו שכשאתה עושה שטות פעם אחת, זו מעידה חד פעמית. פעמיים – זה צירוף מקרים. כשזה פעם שלישית, אתה כבר כנראה טיפש. אני לא יכול לחכות כבר ליום שבו אוכל לקרוא לחברים היקרים בוואלה טיפשים.

העיתון "בוסטון למד" מקדיש כתבה לקנדריק פרקינס, ומתייחס בין היתר לנקודות החזקות והחלשות אצל הסנטר בעל-העצמות-הרחבות של הסלטיקס, לאור היכולת הטובה שלו במשחקי הפלייסטיישן האחרונים, והעובדה שהוא זוכה ליותר מרחב על הספסל עם פציעתו של גלן דייויס.

בכתבה טוען מאמנו של פרקינס, דוק ריברס, כי פרקינס יוכל לשוב ולהצליח, אם ישפיע יותר על המשחקים מבחינה התקפית, הגנתית, מוראלית, אסטרולוגית ובכלל באופן כלשהו, כמו שעשה מול נייט רובינסון בפלייסטיישן לאחר אימון הקליעות. "זו הזדמנות פז עבורו", אומר ריברס, "יכולה להיות לו קריירה פנטסטית פה אם הוא יוכל להביא את היכולת הזו בכל לילה".  

ריברס במיוחד מתייחס לשיפור שדרוש לפרקינס בספסל: "ברגע שהוא יבין מי צריך מגבת באותו הרגע, מתי צריך לחלק מים, מתי צריך לפנות מושב  לשחקן שכן משחק ומתי לרדוף אחרי האיש שלו שפושט את האימונית על הפרקט, הוא יוכל ממש להשפיע על המשחק מבחינה הגנתית, התקפית, מוראלית ובכלל".

עוזר המאמן לורנס פרנק התייחס לנקודה אחרת אצל פרקינס: "הבעיה הכי גדולה שלו היא השמן ההוא שתופס לו את המקום בהרכב, וקשה להזיז אותו במהלך העונה, מילולית. בפגרה, אם הוא יעבוד הרבה על זה, הוא ישתפר לדעתי. יש לו ראש ענק וזו בעיה, אבל זו לא בעיה שאי אפשר לפתור עם נעץ קטן".

גם פרקינס מדבר בכתבה ונותן קרדיט לריברס: "אני מקבל הרבה בטחון מהמאמן, ואני מנסה להביא את זה איתי לפלייסטיישן, כי במציאות כרגע אני לא כל כך משחק. אני בחור שלא ישבור לעולם אגרטל על ראש של סנטר עמית למען טובתו האישית. אני מנסה ליישם כל מהלך שהמאמן רוצה להוציא לפועל, וכשקוראים לי לנגב משהו, אני אנסה להפיק את המיטב מכך".

ובנימה רצינית לגמרי – ככה מתחילה הכתבה על עמרי כספי, שחקן הסקרמנטו קינגס: "לכספי יש ידיים קטנות, וזו בעיה".

קנדריק פרקינס וחבר

מהטיולים לחו"ל, למשפחה בקנדה, ולספרד ולצרפת, ולטורקיה ולסקי או אולי מהשבוע שהיא לקחה אותי לפריז בכיתה י'? רק היא ואני. בקצב שלנו, איטי ומתבונן וישן בצהריים. ועדיין נגרר לסיור בביוב כי אלוני אמר שזה מרתק. ממשחקי הקלפים, הרמי ליתר דיוק, שלימדו אותי אחרי שסבא נפטר, ואז הצטערו על כך, כי לא הפסקתי לנצח את כולם. מכל הלילות שישנתי אצלה, במיטה הגדולה, מכורבלת היטב, והיינו מקשקשות. ואז לילה אחד – סבתא: "משהו משהו קיפוף", אני: "סבתא, מה זה קיפוף?", סבתא: מה זאת אומרת? זה קוף קטן", אני: "סבתא, זה לא קופיף?". מהאהבה לאוכל איטלקי? מהפעם הראשונה שראיתי אסקימו לימון, יחד איתה, והסמקתי עד לשורשי האוזניים, וכל מה שהיה לה להגיד זה בשביל הזיונים האלו נשארנו ערות?

סבתא שלי נולדה ב-19 בספטמבר שנת 33' בפולין. בגיל 3 היא עלתה לארץ, לת"א. ובכך הצילה את חייה, ויצרה את חיי. ולא סתם עלתה לארץ, אלא התמקמה לה בת"א, וחייתה חיים עירוניים למדי, במונחים של אז. ואז היא פגשה את סבא שלי, טייס, וחתיך ושרמנטי. והשאר באמת היסטוריה.

ומה היה בהיסטוריה הזו? חצי שנה של מגורים בקניה, וביקור באיראן רגע לפני המהפכה, והגעה בטעות לאזכרה של אווה פרון, ואלפא רומיאו אדומה, וחזרה לחבר מהתיכון בצורה הכי רומנטית שיש בעולם, ומגורים בארה"ב, ואינספור טיולים בעולם ובארץ, ולימודים כל הזמן, וחברים כל כך טובים, ומשפחה כל כך אוהבת, ובת ובן ו-3 נכדים, שלא יכולים לדמיין את החיים בלעדייך.

18:32 מנסה להספיק את כל הקניות בזמן, לפני שזה יתחיל. בחור שלפני בדוכן עומד עם רשימה מסודרת ומכתיב למוכר כמה לשים לו מכל דבר. ברגעים כאלה הזמן נראה כאילו הוא זז הכי לאט שאפשר. עוד דקה עוברת, ואני כבר מתחיל לחשוב שאין מצב שאני מגיע לשם בזמן.

18:36 אס. אמ. אס ליפעה, מנסה להבין אם שכחתי משהו בדרך לקופה. חלב – צ'ק. קורנפלקס – צ'ק. גרנולה כבר קניתי מקודם. קפה. כמעט שכחתי לקנות. מזל שסימסתי. נותן למוכרת שטר ומקבל עודף בחזרה.

18:41 כבר סיימתי והידיים עמוסות. נשאר לי רק לקנות תפוז בשביל הבלילה של השניצלים. המוכר מבקש שקל, אני מוציא בקושי מהארנק, זורק לו, ומתחיל ללכת לכיוון טלר.

18:45 מגיע לטלר, בדיוק ברגע שהכל מתחיל, אבל התור כאן כבר ארוך כאורך הגלות. אני סופר את הראשים, אחד, שניים, חמישה עשר לפני. מזל שלפחות נשארו עוד המון לחמים.

18:46 השקיות מונחות בפינה כלאחר כבוד, ואני מזנק אל עבר הלחם הרצוי. דגנים מלא, זו כבר הופכת להיות מסורת. כיכר שלמה בחמישה עשר שקלים, הגודל שלה מפלצתי. זה נראה כאילו זה יספיק לנו לשבוע, אבל בפועל תוך כמה ימים נחסל אותה מרוב שהיא טעימה.

18:51 אני עדיין בתור. עוד חמישה אנשים לפני וכבר מתחיל לראות את הסוף. אני מוציא את המצלמה ומצלם את ההמון שעוד מאחורי. מעניין אם מישהו בכלל קונה כאן במהלך היום, ולא עכשיו כשהכל בחצי מחיר.

18:54 עוד בן אדם אחד וסוף כל סוף מגיע תורי בקופה. אני חושב לעצמי אם העניין של קופה אחת על כל כך הרבה אנשים הוא בכוונה. אם רוצים ליהנות מהפירות, או מהלחם ליתר דיוק, צריך קצת לסבול בדרך. רק החזקים שורדים את התור הארוך.

18:56 אני יוצא עם הלחם כמו מנצח בקרב שיש בו רק מנצחים. חיוך קטן על הפרצוף. זה הולך להיות ערב נהדר.

לפני שנה חזרתי מחו"ל. ואז הוא נעלם מהחיים שלי. לא ביקשתי ממנו ללכת, לא רציתי שהוא יעזוב. נשארתי עם הרבה שאלות, יותר מדי מחשבות, לא מספיק זכרונות ומספר טלפון אחד שמור בטלפון. היום מחקתי את המספר הזה. אקט סימבולי מטופש בניסיון נוסף לשחרר את עצמי ממנו. או אולי לא מטופש. אולי אמיץ ומעיד על חוזק נפשי. ואולי פשוט עוד צעד בכיוון הנכון.

לפני שנה הייתה הפעם האחרונה שדיברתי איתך, ואני בכלל לא יודעת אם אתה קורא את זה, אבל אני מקווה שעוד שנה אני אראה אותך ברחוב ולא ארגיש את הלב שלי דופק, ואת הנשימות שלי מואצות, ואת הבטן שלי מתהפכת. עוד שנה תהיה עוד זיכרון מתוק-מריר.

כי לפני שידעתי היו פורומים באינטרנט שבהם אנשים ניהלו קשרים וירטואליים, והיה גם אתר אינטרנט כחול-לבן למהדרין שהוקדש לביקורות מוזיקה של גולשים. מעין כר פורה לכל מי שחלם אי פעם להיות מבקר מוזיקה ולא הצליח בשם "השרת העיוור". בתקופת השיא של השרת כתבו בו וניהלו אותו אנשים טובים ומוכשרים, כמו למשל גיא חג'ג'. עלו בו ביקורות חדשות מדי יום על מגוון אלבומים והופעות (לא בהכרח ישראליים), התנהלו בו דיונים עניינים על מוזיקה ישראלית וגם נוסדה שם פינה שלימים הפכה לבלוג האישי של חג'ג'.

למען הגילוי הנאות גם אני כתבתי באתר פעם, אבל גיליתי אותו באיחור ניכר מאז היווסדו. אני עדיין שולח אליו ביקורת מדי כמה חודשים, סתם בשביל הכיף. לפעמים אני גם מרים את הכפפה שהם מציעים לי, מקבל מהם איזה דיסק ישראלי חדש וכותב עליו 500 מילים.

השרת מסריח מהראש

אבל היום, האתר רחוק מאותה תקופת שיא. אמנם אין לי סטטיסטיקה רשמית של האתר אבל כמות התגובות הזעומה לכל אחת מהביקורות או הכתבות מעידה על כך שאו שאין לו כבר את אותה כמות הקוראים או שהוא פחות מצליח לעורר עניין. גם הביקורות עצמן עולות בקצב איטי למדי, למרות שבתקופה האחרונה ניכר שיפור מסוים בתחום הזה.

כל זה אולי לא נעים, אבל לגיטימי. אתר ראוי שיהיה באוויר גם אם יהיה לו קורא אחד. גם אם אני נכנס אליו רק פעם בחודש-חודשיים כדי להציץ ולראות מה נשתנה. אפילו אם עולה בו ביקורת אחת לשבוע וגם אם הפורמט שלו נשאר פחות או יותר אותו הדבר כבר שנים ארוכות, ומזמן כבר לא נראה עדכני או מנצל את החידושים הטכנולוגיים (כבר ציינתי שיש לי איי-פון? מה עם איזו אפליקציית השרת העיוור).

הבעיה מתחילה כשהראשים מתחילים להרים ידיים. כשגם להם כבר אין כח לעשות את העבודה, שרובם עושים בהתנדבות. אם הקברניט החליט לנטוש את הספינה, למה שהנוסעים ימשיכו עליה? וזה בדיוק מה שקורה בתקופה האחרונה. הפורמט וקצב הכתבות הן רק שני סימפטומים לכך. סימפטום חמור בהרבה נגלה לי ממש לאחרונה.

יכול להיות שזה נגמר

כמו שציינתי, מדי פעם אני מעיין ברשימת הדיסקים שיש להם לחלק תמורת כתבה, ומבקש לכתוב על אחד מהם. פעם אחת היה זה על מוטי ביקובסקי, בפעם אחרת על בני בשן. לפני חודשיים פניתי וביקשתי גם לכתוב על הדיסק החדש של שפי ישי, שכבר הולך ונהפך להיסטוריה רחוקה. מיד קיבלתי תגובה שבכיף, והדיסק בדרך אלי.

עברו שבוע, עברו שבועיים, וגם אחרי שלושה שבועות הדיסק לא הגיע. החשד הראשון שלי היה דואר ישראל, למרות שעד עכשיו הם היו די בסדר איתי. למען הסר ספק שלחתי מייל לשרת, כי בכל זאת הוא עיוור, וציינתי שהדיסק לא הגיע אז אולי קרתה תקלה. הפעם הם לא ענו לי מיד אלא רק אחרי שבוע וחצי. למען האמת, כבר הספקתי לשכוח מכל זה כשהם ענו לי שהכל בסדר, פשוט לא היה זמן ושהדיסק יישלח אלי בהקדם.

זה היה לפני אחד עשר ימים. למותר לציין שהדיסק לא הגיע עדיין. אפשר לומר שהם לא חייבים לי כלום, אבל זה יהיה לחטוא לאמת. כי בתור קורא פעיל שגם מפנה אנשים לאתר מתוקף היותי כותב בו, החוזה הוא דו-צדדי. על אחת כמה וכמה אם הם הוציאו קול קורא ושאלו פעמים רבות מי מוכן לכתוב בהתנדבות, ואני נעניתי לקריאה. אומרים שהיה פה שמח לפני שידעתי. עכשיו קצת עצוב לי, כמו שתמיד עצוב לי כשמוסד ותיק אהוב עלי הולך ונעלם לנגד עיני.

לפי מסמכים שנחשפו הלילה (ב') באתר ההדלפות "ויקיליקס" ופורסמו בעיתון "יוסטון כרוניקל", ההצעה הלא שגרתית הועברה לשגריר האמריקני בסין שעדכן על כך את הממונים עליו בוושינגטון. הם העבירו את הבקשה ישירות לקומישינר, אשר חזר אליהם עוד באותו ערב עם הבשורה: מצאתי את הפראיירים – יוסטון רוקטס.

במברק, שנשלח ב-4 בינואר 2002, נכתב כי גורמים בסין הציעו את המחווה, שלטענתם יכולה להיות "הזדמנות לבנות רצון טוב". במברק חוזר פירט השגריר האמריקני למה דווקא יוסטון. מההתכתבות עולה כי בנו השני של שליט סין חו ז'ינטאו הוא מעריץ מושבע של הקבוצה עוד מימי האקים אולג'ואן הגדול. קומישינר ה-NBA מאידך ענה כי מאז פרישתו של הסנטר האגדי הקבוצה משוועת לגבוה שימלא את החלל שנוצר מתחת לסלים.

התקשיתי למצוא של יאו מינג לשימוש חופשי, אז קבלו תמונה מגניבה של החומה הסינית

עוד נחשף כי הסינים התריעו כבר אז בפני הקומישינר על בעיותיו הרפואיות הרבות של הגבוה הסיני ועל נטייתו להיפצע אפילו ממשב רוח של משאית סינית ששואטת ברחובות בייג'ין, אך הבטיחו בתמורה שמיליונים מהאזרחים הסיניים יצפו במשחקי הקבוצה ואף ירכשו את גופיתו של השחקן. דיוויד סטרן בתגובה אמר: אז מה? ביוסטון כל כך נואשים שהם ישמחו גם אם סבתא שלי תגיע לקבוצה, אם זה ימכור להם כרטיסים.

לפי הפרסום אז, דיפלומטים בבייג'ין הסבירו כי "יאו מינג הוא שחקן כדורסל מוערך מאוד בארצנו. שילובו בליגת הכדורסל המקצוענית של ארה"ב יהיה הזדמנות טובה לאזרחינו לראות כדורסל איכותי של המערב".

**כמובן שזו בדיחה. היא מבוססת על ידיעה אמיתית לגמרי שהופיע אתמול בלמה-נט. הנה היא, כאן.

(תזכורת: לחצו על השמות של השירים כדי לפתוח אותם בחלון חדש ולהאזין להם)

חדש: האנסמבל של שם טוב לוי – בן אדמה

שם טוב לוי הוא אחד מאותם אמנים שמשתבחים עם השנים, ממש כמו יין טוב. ברזומה שלו אינספור שירים ולחנים, כולל את אחד השירים האלמותיים – שובי לביתך – וגם לא מעט פסקולים לסרטים. בין לבין הוא ניגן עם אריק אינשטיין וממש לפני מספר שנים הקים אנסמבל הנושא את שמו. בשנת 2007 הם שחררו את האלבום "תחנות רוח" המקסים, שחיבר בין מזרח למערב, בין ישראל לניכר והשנה הם שיחררו אלבום לא פחות יפה, בשם בן אדמה. הפעם, ההתחזקות הרוחנית של שם טוב לוי (לכיוון היהודי) מורגשת היטב בטקסטים השונים, אך היא לרגע אחד לא מפריעה ליהנות מהם. שיר הנושא, בן אדמה, הוא טקסט של ר' יהודה הלוי ובעל לחן שמזכיר את ימיהם הטובים של קינג קרימזון.

ישן: Pixies – Hey

החלק הנוסטלגי השבוע מוקדש לחברה טובה שחוגגת יום הולדת 25+1. חורף, אני חושבת שאפילו היה חורף אמיתי במונחי מדינת ישראל. כיתה י"א. 3 בנים ו-2 בנות מצפון ת"א עולים כל יום שישי על מונית ונוסעים למרכז העיר. היעד: אלנבי. המטרה: לרקוד. ואולי המטרה האמיתית הייתה למצוא מקום להתמודד בו עם גיל העשרה, עם ההורים והלימודים והשכבה. אבל בעיקר עם המחשבות. מקום רועש ודחוס ומלא עשן שבו אתה לא יכול לשמוע את המחשבות שלך. מקום שבו נקשרנו זה לזה.

ולא מזמן: Hiromi Uehara – If

ואם כבר נוסטלגיות, ואם כבר מוזיקה מורכבת (שלא לומר ג'אז), לפני כמה שנים היה לי הרכב. פעלנו במשך שנתיים, יצרנו לא מעט שירי רוק, חלקם טובים יותר וחלקם פחות טובים, ואז התפרקנו. אני יכול למנות אלף סיבות לכך אבל אף אחת מהן לא באמת משנה. מה שמשנה הוא שהכרתי ככה שני חברים טובים, טל וגלעד, עם אחד מהם אני עדין מנגן. בנוסף, הכרתי ככה לא מעט מוזיקה טובה שאולי אלמלא ההרכב הזה לא הייתי נחשף אליה. אחת מהן היא הירומי, פסנתרנית יפנית שמנגנת כאילו היא לא אנושית. מומלץ לחפש את הקטעים שלה גם ביו-טיוב כדי להבין. זה מתוך הופעה עם ההרכב שלה, שמונה בסך הכל בסיסט ומתופף (אגב הופעות, היא מופיעה על בסיס כמעט קבוע בארץ ותמיד אני מצליח לפספס אותה).

שיהיה אחלה שבוע.