Skip to content

אפר ואבק

2 במאי 2011

יום הזיכרון לשואה ולגבורה 2011 – ברשותכם אני אקרא לו בפשטות יום השואה. 
יום השואה 2011, רואה לסירוגין קטעים ממשפט אייכמן ביוטיוב, סרט דוקומנטרי על הצאצאים של בכירי הנאצים, עוברת על הפיד בטוויטר ומשחקת טטריס. ברקע מדי פעם גלגלצ עם שירים עבריים שקטים, קצת וויסקי ויותר מדי סיגריות. ופתאום אני חושבת כל כך שזה יום השואה הראשון שאני לא בבית של אמא. אמא שרואה סרטי שואה עד אמצע הלילה. אמא שרצתה להצטרף אליי למסע לפולין בכיתה י"ב, וכשסירבתי, מצאה קבוצה ונסעה איתה. נסעה לשם. למחנות ולגטאות. ושלושה ימים אחרי שחזרה, אני נסעתי. לשם.

ילדה בת 17, מה היא מבינה? מה הבנתי אני כשהייתי שם? לא הרבה. 9 וחצי שנים אחרי, ואני חושבת שהערב בכיתי בפעם הראשונה ביום השואה. ויש קשר למה שראיתי. אני יודעת שיש קשר, אבל אני לא יכולה להבין למה רק היום, למה השנה. אולי זה קשור לסבתא, סביר להניח. כמה שנים ייקח לי להפנים את מה שראיתי בפולין? אפשר בכלל להפנים את כל הערמות, והבורות, והגטאות?

למדתי בתיכון בצפון ת"א. רוב השכבה שלי נסעה לפולין. והקשר בין השניים ברור לי. אני לא בטוחה אם "צריך" לשלוח תיכוניסטים למחנות ההשמדה, אם כל אדם, או כל יהודי, צריך לנסוע למחנות הריכוז. אבל אני בטוחה שהמסע הזה השפיע עליי בצורה ששום סרט, שום עדות, שום "יד ושם" לא יכול להתקרב אפילו.

יום השואה 2011, אני בת 27 כמעט. ואני רואה איך פוליטיקאים, מימין ומשמאל, משתמשים בשואה להצדקת הדעות שלהם. ובא לי להקיא בגללם. וכל מה שאני מצליחה לעשות הוא לחפש קרובי משפחה באתר של "יד ושם".  ולכתוב. 


ואם כבר לבד אז שיהיה בתנועה

30 במרץ 2011

מכירים את זה שממש בא לכם לעשות משהו, משהו שלרוב נעשה יחד עם אנשים אחרים, אבל אתם לא מוצאים מישהו שגם בא לו לעשות את אותו דבר באותו רגע ממש? ולא, אני ממש לא מתכוונת למשהו שקשור במין, אז תוציאו את כל המחשבות המלוכלכות שלכם עכשיו מהראש! אני מדברת על פעולות שלרוב נחשבות חברתיות, כמו ללכת להופעה, או לסרט או לבאר. אז לא מצאתם מישהו שיחלוק איתכם את החוויה, ונשארתם עם השאלה – האם ללכת לבד?

אני מקווה לטובתכם שהתשובה חיובית. כי יש משהו בחוויה הזו, יש בה שחרור, וחיוך מסוג אחר, ועצמאות. ועדיין הרגל קצת רועדת לי בצעד הראשון של היציאה מהבית. ועדיין אני עושה תנועות נוירוטיות כשאני מגיעה לפאב לבד, גם אם זה בשביל לראות כדורגל, או להופעה, גם אם המוזיקה היא שחשובה לי. אבל אז אני מתמלאת שלווה. שלווה מהסוג שמגיע כשאני עושה משהו שאני באמת באמת רוצה לעשות. כשמדובר בלהיות חריג, אבל לא מתוך רצון להתבלט בשונות הזו.

אז הלכתי היום להופעה של טל כהן שלו לבד. וישבתי על הבר, ושתיתי את הבירה שלי, והקשבתי. ונהניתי מכל רגע.


וואלה? וואלה!

2 בפברואר 2011

אני לא מחדש כלום בזה שאני אומר שהעיתונות היום צהובה יותר, פרובוקטיבית יותר, סופרלטיבית יותר. לפעמים נדמה שזה כל כך מובן מאליו' שאנחנו כבר לא מתעצבנים, סליחה – מקיאים, מכותרות מטומטמות שמופיעות חדשות לבקרים בעיתונות, פעמים רבות על משחק מילים מטופש כזה או אחר.

אבל וואלה, פורטל שקשה לי באמת לקרוא לו אתר חדשות – אלא כינוי מתאים יותר יהיה "פורטל מגניב כזה לחבר'ה שרוצים לשחק אותה שהם קוראים חדשות אבל כל מה שמעניין אותם זה כוסיות וסלבס" – הלך עם זה צעד אחד קדימה. איזה צעד. מאה צעדים.

לא מזמן, למשל – דיווחו כל העיתונים בתדהמה רבה על גירושיו של הזמר קובי פרץ. אכן, מדובר בחדשה מרעישה שאף זכתה לשער אחורי בידיעות ולכותרות מרכזיות במרבית העיתונים ואתרי החדשות באינטרנט. ו-וואלה? אצלם הידיעה הופיעה תחת הכותרת "אסון" – לא פחות ולא יותר.

למיטב ידיעתי והבנתי, תחת ההגדרה למילה "אסון" אפשר להכליל מקרים כמו התרסקות המעבורת קולומביה, שהתרחשה אתמול לפני שמונה שנים. או שריפת הענק בכרמל, כדי לא ללכת כל כך רחוק בנבכי ההיסטוריה והזיכרון האנושי. אבל אצל וואלה, מסתבר, גם קובי פרץ הוא אסון.

נו, מילא. מעידה חד פעמית? ממש לא, כנראה – כי היום, למשל, תפסתי את הכותרת הזו שם: "המדור עם המוזיקה הכי טובה בעולם חוגג 100". וידוי – גם אני מקשיב מדי פעם למיקס טייפ שעורך אלון עוזיאל והוא אכן משובח. אבל מכאן ועד להגדרתו כ"מדור עם המוזיקה הכי טובה בעולם"? כנראה שרק לוואלה הפתרונים.


אותי לימדו שכשאתה עושה שטות פעם אחת, זו מעידה חד פעמית. פעמיים – זה צירוף מקרים. כשזה פעם שלישית, אתה כבר כנראה טיפש. אני לא יכול לחכות כבר ליום שבו אוכל לקרוא לחברים היקרים בוואלה טיפשים.

לקנדריק פרקינס יש ראש ענק, וזו בעיה

31 בינואר 2011

(טור אורח של ג. אלפיה)

העיתון "בוסטון למד" מקדיש כתבה לקנדריק פרקינס, ומתייחס בין היתר לנקודות החזקות והחלשות אצל הסנטר בעל-העצמות-הרחבות של הסלטיקס, לאור היכולת הטובה שלו במשחקי הפלייסטיישן האחרונים, והעובדה שהוא זוכה ליותר מרחב על הספסל עם פציעתו של גלן דייויס.

בכתבה טוען מאמנו של פרקינס, דוק ריברס, כי פרקינס יוכל לשוב ולהצליח, אם ישפיע יותר על המשחקים מבחינה התקפית, הגנתית, מוראלית, אסטרולוגית ובכלל באופן כלשהו, כמו שעשה מול נייט רובינסון בפלייסטיישן לאחר אימון הקליעות. "זו הזדמנות פז עבורו", אומר ריברס, "יכולה להיות לו קריירה פנטסטית פה אם הוא יוכל להביא את היכולת הזו בכל לילה".  

ריברס במיוחד מתייחס לשיפור שדרוש לפרקינס בספסל: "ברגע שהוא יבין מי צריך מגבת באותו הרגע, מתי צריך לחלק מים, מתי צריך לפנות מושב  לשחקן שכן משחק ומתי לרדוף אחרי האיש שלו שפושט את האימונית על הפרקט, הוא יוכל ממש להשפיע על המשחק מבחינה הגנתית, התקפית, מוראלית ובכלל".

עוזר המאמן לורנס פרנק התייחס לנקודה אחרת אצל פרקינס: "הבעיה הכי גדולה שלו היא השמן ההוא שתופס לו את המקום בהרכב, וקשה להזיז אותו במהלך העונה, מילולית. בפגרה, אם הוא יעבוד הרבה על זה, הוא ישתפר לדעתי. יש לו ראש ענק וזו בעיה, אבל זו לא בעיה שאי אפשר לפתור עם נעץ קטן".

גם פרקינס מדבר בכתבה ונותן קרדיט לריברס: "אני מקבל הרבה בטחון מהמאמן, ואני מנסה להביא את זה איתי לפלייסטיישן, כי במציאות כרגע אני לא כל כך משחק. אני בחור שלא ישבור לעולם אגרטל על ראש של סנטר עמית למען טובתו האישית. אני מנסה ליישם כל מהלך שהמאמן רוצה להוציא לפועל, וכשקוראים לי לנגב משהו, אני אנסה להפיק את המיטב מכך".

ובנימה רצינית לגמרי – ככה מתחילה הכתבה על עמרי כספי, שחקן הסקרמנטו קינגס: "לכספי יש ידיים קטנות, וזו בעיה".

קנדריק פרקינס וחבר

לב שבור מגעגועים

19 בינואר 2011

היום בבוקר סבתא שלי נפטרה. יכולתי למצוא דרך עדינה יותר לכתוב את זה, אבל לא בא לי ואני קצת שיכורה, אז לכו חפשו. בעצם אל תלכו, תישארו. כי יש לי כל הרבה לכתוב על סבתא שלי שאני לא יודעת מאיפה להתחיל. האם להתחיל מהסוף, שהגיע כל כך מהר וכל כך בפתאומיות? או אולי להתחיל מההתחלה, רק שאני לא יודעת איפה היא. כשנולדתי והראו לסבא ולסבתא שלי, שחיכו מחוץ לחדר לידה, את התינוקת הלא נכונה, שהייתה גם, לא נעים להגיד, ממש מכוערת? או משני הזכרונות שיש לי מהביקור אצלם בלוס אנג'לס, מדיסנילנד ומהדירה שלהם ליד הים? או אולי מהקיץ שביליתי איתם בטקסס? מהבריכה, והאגם, והקאובויים? או אולי מכיתה ד' כשסבא שלי נפטר והתחלנו לבלות עם סבתא המון?

מהטיולים לחו"ל, למשפחה בקנדה, ולספרד ולצרפת, ולטורקיה ולסקי או אולי מהשבוע שהיא לקחה אותי לפריז בכיתה י'? רק היא ואני. בקצב שלנו, איטי ומתבונן וישן בצהריים. ועדיין נגרר לסיור בביוב כי אלוני אמר שזה מרתק. ממשחקי הקלפים, הרמי ליתר דיוק, שלימדו אותי אחרי שסבא נפטר, ואז הצטערו על כך, כי לא הפסקתי לנצח את כולם. מכל הלילות שישנתי אצלה, במיטה הגדולה, מכורבלת היטב, והיינו מקשקשות. ואז לילה אחד – סבתא: "משהו משהו קיפוף", אני: "סבתא, מה זה קיפוף?", סבתא: מה זאת אומרת? זה קוף קטן", אני: "סבתא, זה לא קופיף?". מהאהבה לאוכל איטלקי? מהפעם הראשונה שראיתי אסקימו לימון, יחד איתה, והסמקתי עד לשורשי האוזניים, וכל מה שהיה לה להגיד זה בשביל הזיונים האלו נשארנו ערות?

סבתא שלי נולדה ב-19 בספטמבר שנת 33' בפולין. בגיל 3 היא עלתה לארץ, לת"א. ובכך הצילה את חייה, ויצרה את חיי. ולא סתם עלתה לארץ, אלא התמקמה לה בת"א, וחייתה חיים עירוניים למדי, במונחים של אז. ואז היא פגשה את סבא שלי, טייס, וחתיך ושרמנטי. והשאר באמת היסטוריה.

ומה היה בהיסטוריה הזו? חצי שנה של מגורים בקניה, וביקור באיראן רגע לפני המהפכה, והגעה בטעות לאזכרה של אווה פרון, ואלפא רומיאו אדומה, וחזרה לחבר מהתיכון בצורה הכי רומנטית שיש בעולם, ומגורים בארה"ב, ואינספור טיולים בעולם ובארץ, ולימודים כל הזמן, וחברים כל כך טובים, ומשפחה כל כך אוהבת, ובת ובן ו-3 נכדים, שלא יכולים לדמיין את החיים בלעדייך.

רעבים ללחם

20 בדצמבר 2010

18:25  עובר ליד מאפיית טלר בדרך לשוק. בפנים הכל ריק, מעין השקט שלפני הסערה. רק זוג זקנים יושב על הספסל, מעניין אם הם יודעים מה יהיה כאן עוד מעט. ואולי בעצם זו בדיוק הסיבה שהם כאן? אי אפשר לדעת באמת.

18:32 מנסה להספיק את כל הקניות בזמן, לפני שזה יתחיל. בחור שלפני בדוכן עומד עם רשימה מסודרת ומכתיב למוכר כמה לשים לו מכל דבר. ברגעים כאלה הזמן נראה כאילו הוא זז הכי לאט שאפשר. עוד דקה עוברת, ואני כבר מתחיל לחשוב שאין מצב שאני מגיע לשם בזמן.

18:36 אס. אמ. אס ליפעה, מנסה להבין אם שכחתי משהו בדרך לקופה. חלב – צ'ק. קורנפלקס – צ'ק. גרנולה כבר קניתי מקודם. קפה. כמעט שכחתי לקנות. מזל שסימסתי. נותן למוכרת שטר ומקבל עודף בחזרה.

18:41 כבר סיימתי והידיים עמוסות. נשאר לי רק לקנות תפוז בשביל הבלילה של השניצלים. המוכר מבקש שקל, אני מוציא בקושי מהארנק, זורק לו, ומתחיל ללכת לכיוון טלר.

18:45 מגיע לטלר, בדיוק ברגע שהכל מתחיל, אבל התור כאן כבר ארוך כאורך הגלות. אני סופר את הראשים, אחד, שניים, חמישה עשר לפני. מזל שלפחות נשארו עוד המון לחמים.

18:46 השקיות מונחות בפינה כלאחר כבוד, ואני מזנק אל עבר הלחם הרצוי. דגנים מלא, זו כבר הופכת להיות מסורת. כיכר שלמה בחמישה עשר שקלים, הגודל שלה מפלצתי. זה נראה כאילו זה יספיק לנו לשבוע, אבל בפועל תוך כמה ימים נחסל אותה מרוב שהיא טעימה.

18:51 אני עדיין בתור. עוד חמישה אנשים לפני וכבר מתחיל לראות את הסוף. אני מוציא את המצלמה ומצלם את ההמון שעוד מאחורי. מעניין אם מישהו בכלל קונה כאן במהלך היום, ולא עכשיו כשהכל בחצי מחיר.

18:54 עוד בן אדם אחד וסוף כל סוף מגיע תורי בקופה. אני חושב לעצמי אם העניין של קופה אחת על כל כך הרבה אנשים הוא בכוונה. אם רוצים ליהנות מהפירות, או מהלחם ליתר דיוק, צריך קצת לסבול בדרך. רק החזקים שורדים את התור הארוך.

18:56 אני יוצא עם הלחם כמו מנצח בקרב שיש בו רק מנצחים. חיוך קטן על הפרצוף. זה הולך להיות ערב נהדר.

365 ימים ועוד קצת

18 בדצמבר 2010

לפני שנה אהבתי מישהו. אני עדיין קצת אוהבת אותו, אבל לפני שנה הייתי מטורפת עליו. חשבתי שהוא הבחור המושלם בשבילי. הרבה זמן ניסיתי לא לאהוב אותו, ניסיתי לא להיקשר אליו. כל כך פחדתי שהוא יפגע בי בסוף. כמובן שנכשלתי במשימה, וכמובן שהוא פגע בי. מאוד. יום אחד אני כמעט ולא אכעס עליו, רק כמעט, כי אני לא חושבת שאני יכולה לסלוח לו. ואיך אפשר לסלוח למישהו שלא מבקש סליחה?

לפני שנה חזרתי מחו"ל. ואז הוא נעלם מהחיים שלי. לא ביקשתי ממנו ללכת, לא רציתי שהוא יעזוב. נשארתי עם הרבה שאלות, יותר מדי מחשבות, לא מספיק זכרונות ומספר טלפון אחד שמור בטלפון. היום מחקתי את המספר הזה. אקט סימבולי מטופש בניסיון נוסף לשחרר את עצמי ממנו. או אולי לא מטופש. אולי אמיץ ומעיד על חוזק נפשי. ואולי פשוט עוד צעד בכיוון הנכון.

לפני שנה הייתה הפעם האחרונה שדיברתי איתך, ואני בכלל לא יודעת אם אתה קורא את זה, אבל אני מקווה שעוד שנה אני אראה אותך ברחוב ולא ארגיש את הלב שלי דופק, ואת הנשימות שלי מואצות, ואת הבטן שלי מתהפכת. עוד שנה תהיה עוד זיכרון מתוק-מריר.