Skip to content

לו הייתה לי תיבה

28 בפברואר 2010

car-in-rain.jpg
היו ימים, אני אותם זוכרת, היה לי אוטו והוא טבע

כל מי שהתעורר היום בבוקר, הסתכל מהחלון, ראה אפור, גשם, אש ותמרות עשן ונשאר בבית – אני שונאת אתכם. ובשמחה רבה אני גם אספר לכם למה.
אני זחלתי מהפוך היום ב-7 וחצי לפנות בוקר במטרה להיראות מכובדת וללכת לעוד ראיון עבודה (עניין מקולל לכשעצמו, אבל על כך בפוסט אחר). היום התחיל ברגל ימין: כל שיר שהשאפל בחר עבורי, ממש רציתי לשמוע אותו באותו רגע, בשנייה שהגעתי לתחנה האוטובוס הגיע, היה לי מקום לשבת והחיים נראו לא רע בכלל. ואז התחיל הגשם. וכשאני אומרת כותבת גשם, אני מתכוונת לכך שהשמיים נפתחו והפילו כזו כמות של מים עד שחשבתי שיש שם למעלה בחורה שהרגע זרקו אותה והיא בוכה. בהתחלה לא התייחסתי לגשם ברצינות הראויה לו. הייתי באוטובוס והייתה לי מטרייה. אין שום סיבה לדאגה. כל זאת עד מים התחילו לטפטף בתוך האוטובוס. על הראש שלי! מכיוון שאני מאמינה מאוד במשפט: "Just because you're not paranoid, Doesn't mean they're not after you", הסתכלתי סביבי וראיתי שעוד שלושה נוסעים נעים בחוסר נוחות במושבם הודות לקילוחי מים המגיעים מבחוץ.

הגשם לא פסח גם על ירושלים. הבוקר עוד חשבתי שהנה, שוב פעם החזאים שיקרו לנו ואחרי סוף השבוע הגשום שעבר עלינו הימים הקרובים יהיו בהירים יחסית, אז כשיצאתי לעשות קניות החלטתי לא לקחתי מטריה. איך שיצאתי מהסופר עם השקיות הבנתי שהבדיחה היא כולה על חשבוני. בהיעדר מטריה, הברירה היחידה שלי הייתה להירטב יותר או להירטב פחות. קיללתי את הרגע שבו חשבתי בבוקר שלא צריך אותה, ורצתי לכיוון האוטו כל עוד נפשי בי. אני יכול להישבע שאם היה שם בוחן רשמי של הועד האולימפי הוא היה מנסה לגייס אותי כרץ למרחקים קצרים.
וזה עוד החלק הטוב של 'המקרה המצער של הגשם בסוף השבוע האחרון'.

rain-in-nahlaot.jpg

טוב, האוטובוס הגיע סוף סוף ליעדו, כמובן אחרי שעשה את הסיבוב הגדול ביותר שאפשרי פיזית בלי לצאת את גבולות המדינה, ואני הבנתי שבעצם אין לי מטריה. היא נשברה שלשום וקצת הדחקתי את המאורע. אוף, אני שונאת כשאמא שלי צודקת.
באותו רגע חל אירוע כל כך נדיר, שכל מי שמכיר אותי ויקרא את הפוסט הזה לא יאמין לי בלי הוכחות: רצתי. לא סתם רצתי, דפקתי את ספרינט חיי, התעלמתי לחלוטין מהריאות הזועקות לאוויר, מכמה שאני נראית מגוחך ומהעובדה שככל שאני מתמידה בריצה, עולה הסיכוי שאני אתרסק על המדרכה ואשבור משהו. לא שהריצה עזרה לי במשהו. הגעתי לראיון נוטפת מים, המגפיים המהממים שלי ספוגים ואני מריחה בכלליות כמו כלב רטוב. בעודי מתאמנת בריצת 100 מטר משוכות לאולימפיאדה הבאה ומקללת את כל העולם ואשתו, לא יכולתי שלא לתהות (כן, הכנסתי רפרנס לסקס והעיר הגדולה, אני בחורה) למה כל פעם שיורד גשם במדינה הזו הכבישים מוצפים כאילו היינו מדינת עולם שלישי? איך זה הגיוני שאנשים צריכים לצלוח תעלות למאנש קטנות בניסיון נואש לה
גיע ממקום א' למקום ב'? ניקוז זה לא משהו שעלו עליו כבר לפני אלפי שנים?

את כל מה שקרה אצלנו בבית בסופהשבוע הגשום (שלמזלנו עשיתי אותו דווקא אצל הורי אהובתי, בכנרת, שם ירד קצת פחות) אפשר לתמצת במשפט אחד שאמר לי אתמול בעלהבית שלנו: "אין מה לעשות, הערבים האלה יודעים לבנות בתים". כדי להסביר את פרץ הממש-לא-גזענות הזו מצד בעלהבית, אסביר שחזרנו אתמול הביתה מהצפון, רק כדי לחזות בתקרה נוטפת מים מעל המטבח, ומתחתיה דלי מלא בחציו. למזלנו ידענו שזה צפוי לקרות והכנו אותו מראש. כשחשבנו שהנזק הסתכם בזה, גילינו שגם תקרת הסלון החלה לטפטף, והרטיבה לגמרי את שולחן הקפה, עליו היו מונחים כלאחר כבוד גם תיק הצד שלי (והמסמכים שבתוכו), השלט לטלוויזיה וקערת פירות מלאת תפוזים. ככה זה כשגרים בנחלאות. אה, כן. היה גם משפט חצי-גזעני אליו דרוש הסבר. גם אצל בעלהבית שלי (שגר בדירה ליד) המים עשו נזק, אבל לשני חדרי השינה שלנו, שהם למעשה המתחם המקורי של המבנה בן מאה וכמה שנים, לא חדרה אפילו טיפה אחת. אז כן, מסתבר שפעם הערבים, ובאמת שאין לי שום דבר נגדם, ידעו לבנות מבנים שיחזיקו מעמד נגד הגשם.

women-in-rain.jpg אולי אם אני אוריד נעלים, אני אצליח לרוץ יותר מהר?

ובנוסף לכל הצרות, הגשם הזה ממש, אבל ממש, הפריע לי לקיים את מצוות חג הפורים החשובה ביותר: 'השתמשי בכל תירוץ קלוש לתחפושת לצאת מהבית לבושה בבגדייך התחתונים בלבד'. נקווה לפחות שאת המסיבות המתוכננות הוא לא יצליח להרוס, למרות שעם המזל שלי – זה עוד יקרה. שיהיה חג שמח ויבש!

מודעות פרסומת
7 תגובות leave one →
  1. 2 במרץ 2010 13:07

    אלי מקביל – איציק צילם את הבחורות האדוקות הללו ושאפו לו שיצא החוצה בסערה בירושלים לצלם תמונות.
    דן – לדעתי הנזק המינימלי כשיורד גשם מתקבל כשנשארים בבית. אבל אם כבר יוצאים החוצה לתופת, ריצת אמוק יוצרת את האפקט הכי משעשע אז אני תומכת בה :lol:.

     תיקון טעות, צ"ל: איציק צילם את הבחור הלא כל כך אדוק במדרגות של סמטה בנחלאות (התמונה השנייה, במרכז הפוסט). בכל זאת, שאפו לו.

  2. דן permalink
    2 במרץ 2010 09:22

    נזל=נזק

  3. דן permalink
    2 במרץ 2010 09:22

    האם ניסית לענות פה על השאלה העתיקה בעולם?
    איך כדאי ללכת בגשם עם נזל מינימלי?
    1. הליכה מהירה.
    2. הליכת צב.
    3. ריצת אמוק.

  4. דן permalink
    2 במרץ 2010 08:33

    האם זה עולה על השאלה העתיקה בעולם? איך מתרטבים יותר מהר?
    1. הליכה מהירה.
    2. ריצה.
    3. הליכה איטית.

    ותחשבו על זה…

  5. 1 במרץ 2010 18:22

    למעריצה סמויה – תודה נשמה. מה את עושה ביום רביעי?

  6. אלי מקביל permalink
    1 במרץ 2010 17:33

    אותי מענין מי צילם את הבחורות האדוקות ויראות השמיים שלמרות הכל מילאו את מצוות החג והשתמשו בתירוצים קלושים ללבוש את בגדיהן התחתוניים… שאפו (לבחורות) :mrgreen:

    איציק: שלום אלי, הצדק עימך. בניסיון להסתיר את העובדה שהבחורות, אבוי לבושה, הן גויות, לא ניתן קרדיט לצלם המוכשר. מדובר בצלם של עיתון 'הטלגרף' הבריטי. כנראה שהבחורות הספציפיות הללו היו פשוט בדרך לפאב, ללגום עוד שיכר.

  7. מעריצה סמויה permalink
    1 במרץ 2010 14:34

    רוני תעשי לי ילד

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: