המציאות נושכת

אתמול בערב התיישבתי מול הטלוויזיה ברגליים מורמות (בטח מורמות, תנסו אתם לא להרים רגליים למעלה אחרי 7 שעות שעמדתם עליהן בעבודה וזה אחרי 7 שעות שעמדתם עליהן גם אתמול בלילה) וראיתי את הפרק הראשון של הסדרה 'חטופים'. וכן, יש לא מעט דברים רעים לומר על הסדרה, על הניצול הציני שקשת עושים בטרגיות אמיתיות ועל הקלישאות הרבות שהסדרה נופלת אליהן. ואדוני שפירא, הן רבות. מחדרים ובתים ושנשתמרו כמו שהם 17 שנים, דרך מערכת היחסים בין האחות של אחד החטופים ואיש הקשר בין המשפחות למדינה, וכלה בכך שהמילה הראשונה שחטוף אחר מוציא מפיו ברגע החזרה לארץ היא "אבא". מצד שני, כל קלישאה, כל רגע כמעט בפרק הראשון,, נגע בי באיזשהו אופן. זה התחיל בצמרמורות שהיו לי בסצנה בה רואים את סגירת המו"מ בין ישראל לטרוריסטים, ונגמר בדמעות אמיתיות שירדו מעיניי כשר אחד השבים הביתה שואל איפה אמא שלו ומתברר שהיא נפטרה ארבע שנים לפני שובו.

אם משהו הצליח לגרום לרוני לבכות, הוא כנראה מיוחד. לא בהכרח טוב או רע, אלא מיוחד. למרות זאת, בניגוד לעמיתתי המלומדת, אני ויתרתי מראש על הניסיון לצפות בדרמה סוחטת הדמעות של קשת, שלוותה במערך פרומואים שנועד לגעת בדיוק בכל הנקודות הרגישות שלנו, הצופים. אני מודה – בהתחלה, כשראיתי את הפרומו הראשון, לקח לי כמה שניות להבין שמדובר בפרומו לסדרה. כנראה שמה שהסגיר את זה לבסוף היה הפרצוף ההמום של מילי אביטל שומטת כוס/צלחת/חלק מסט חרסינה כלשהו לנוכח ההודעה ש"הוא חוזר הביתה". בהמשך החלו להידחס לאיטן לתוך הפרומו עוד ועוד קלישאות, כמו למשל המשפט הכה-ממצה "אח שלך חוזר, איך נספר לו?" שמעיד על כך, כדאי שתשבו כי לא תאמינו, שהאישה לא הייתה נאמנה לבעלה השבוי. כל אלו הפכו בעיני את הסדרה מ"דרמה" ל"טלנובלה", מה שהוביל אותה להחלטה הרת גורל: מצידי שיהיו לזה 50 אחוז רייטינג, אני לא הולך לצפות בזה. עלי לא תעבדו בעיניים.

לא הייתה נאמנה עלק. 17 שנים בשבי, מה היא הייתה אמורה לעשות? יש לכם מושג כמה בטריות זה צורך? מה עם איכות הסביבה? האמת שאין משהו מיוחד ב'חטופים'. יוצרי הסדרה יודעים פשוט ללחוץ בצורה מאוד מיומנת על הכפתורים הישראליים הנכונים. ואצלי הכפתורים האלו, נדושים וקולקטיביסטיים ככל שיהיו, עדיין פועלים בעוצמה. אני עדיין רואה כל שנה את טקס הדלקת המשואות ביום העצמאות ומתרגשת, תעירו אותי באמצע הלילה ואני אדקלם לכם משפטים מגבעת חלפון (מקרה אמיתי הודות לאבא שלי), ואני בוכה בסדרות כמו 'חטופים'. אני לא אומרת פה שבהכרח יש קשר בין כל הדברים, כי ממש ממש לא. לכל אחד יש את החיבור שלו לארץ ישראל, מדינת ישראל ומה זה ישראלי, אבל אצלי הנוירונים מחוברים ככה.

גם זו מציאות ישראלית, או לפחות על פי הטלוויזיה (באדיבות אליעד עמר)

לא יודע, לי זה לא עושה את זה. יש משהו מזוייף במציאות שמנסות לחקות סדרות ה"דרמה" למיניהן. היא לא ממש מציאותית, אלא יותר "המציאות כפי שיוצרי הסדרה, המתבססת על סדרות רבות אחרות, חושבים שהיא". למען האמת, אני לא זוכר מתי לאחרונה נתקלתי בדרמה ישראלית שבאמת מצליחה לתפוס רגעים אמיתיים. אני חושב שזו הייתה טירונות, לא מגזים, וגם היא נפלה בערוב ימיה בפח הקלישאות. מבחינתי מדינת ישראל זה הדתיים שהיו עושים בלגאן בשבתות במרחק חמש דקות מהבית שלי בירושלים, וזה השכנים שהיו רבים בקולי קולות מהמרפסת ממול כשעוד גרתי בתל אביב, וזו המלצרית ששכחה להביא לי את הבירה שהזמנתי בפאב כי היה בחור חמוד יותר ממני בפינה ממול. אבל מעבר לכך שאני לא קונה את כל "ללחוץ על הכפתורים הישראליים הנכונים", אני באמת חושב שיש משהו מאוד ציני, צהוב ונמוך לנסות להשיג רייטינג ל"דרמה מרגשת" (המרכאות בכוונה, אולי כך נחדור לבלוג של עידו קינן) באמצעות אסופת סטריאוטיפים שרוכבת על הנקודה הכי כואבת של החברה הישראלית – גלעד שליט. מבחינתי זה לא פחות צהוב מתכניות התחקירים והאקטואליה השונות (וזה לא משנה לי כרגע אם זה רפי רשף, עודד בן עמי או עובדה) ששואלות את אשת ההרוג בתאונה בזמן שהיא מתייפחת על מות אהובה, "איך הרגשת כשבישרו לך שהוא נהרג?"

אני לא חושבת ש'חטופים' מראה את המציאות הישראלית, היא סדרת טלוויזיה. עבורי היא משקפת המון דברים ישראליים, אבל היא יצור בדיוני. היא מומצאת. היא נבראה במוחותיהם של הכותבים, הבמאי, השחקנים וכל מי שמעורב בהפקתה. מה שאמיתי הוא הרגשות שעולים בי כשאני רואה אותה, האסוציאציות שהיא מעוררת בי, המחשבות. ומה שאמיתי הוא גם כל הטיעונים של איציק ואחרים ללמה לא לראות אותה. הציניות, הצהוב, הנמוך, שקיימים גם בתוך הסדרה, כמעין בדיחה פנימית של הפוך על הפוך על הפוך, לא מצליחים הפעם להפריע לי. לא מספיק בשביל לא לצפות בסדרה. אני לא יודעת למה. אולי נפלתי למניפולציות הרגשיות. בטוח נפלתי לתוכן. לפעמים אני צריכה אותן.

טוב נו. לפחות יש תכניות גרועות יותר.