Let Our Women Dress

אתמול, חברתי הטובה דניאל ואני יצאנו לסיבוב קניות בסנטר. מדדתי שמלת סטרפלס פרחונית ואופנתית ואפילו שקלתי לקנות אותה עד הרגע בו ניסיתי להוריד את השמלה וגיליתי שאני תקועה. כן, כן, נתקעתי בתוך שמלה (ודניאלי, שוב תודה שחילצת אותי בשלום). יש לציין שהשמלה הייתה במידה שלי, נראתה עליי טוב ושהיא מגיעה גם במידה אחת יותר קטנה מזו שמדדתי. אבל מה שבאמת עצוב הוא שלא הופתעתי ממה שקרה. התרגלתי כבר לעובדה שמידה 36 בחנות אחת היא 38 בחנות אחרת או אפילו בפריט אחר באותה חנות. התרגלתי שכל זוג מכנסיים שאני קונה עוברים מקצה שיפורים אצל התופרת כי הקצה שלהם משתרך 30 ס"מ אחרי שהרגליים שלי נגמרות. התרגלתי לכך שנעליים מסויימות יהיו גדולות עליי, גם אם הן במידה שלי והיא המידה הכי קטנה שיש ברוב החנויות. במילים אחרות, התרגלתי לשגעונות ולשגיונות של מעצבי הבגדים.

אני מודה ומתוודה, בין שלל תעלומות שמזמן כבר הפסקתי לנסות לחפש להן תשובות, כמו האם ישנם חיים על פלנטה אחרת, מהו הכוח העליון שעומד מאחורי כל הדברים המדהימים שחיים על הפלנטה שלנו, ולמה אנשים צופים, לעזאזל, באח הגדול, נחה לה עוד תעלומה אחת: מי לעזאזל לובש את אותם בגדי המעצבים? לא פעם יצא לי להיחשף לתצוגת אופנה, חלילה לא באופן חי (למרות שבתור ילד בן 7 השתתפתי באחת) אלא בתכניות טלוויזיה כאלו ואחרות. רחמנא ליצלן, אני אפילו צופה לעיתים עם בת זוגתי ב'פרויקט מסלול' (האמריקאי, לא הישראלי – פיכסה) וכל פעם משפשף את עיניי בתדהמה כשאנשים מתלהבים מפיסות בד שמונחות באופן אקראי על גופן של דוגמניות תחת ההגדרה "בגד מעצבים".

רוני: שמלה מגניבה! איציק: מה מגניב בה? זה שטיח!!!

גם אני מודה. מודה שאני מתלהבת מכל פיסות הבד הללו, בין אם של מעצבי על שאני רק רואה במגזינים ובבלוגים, ובין אם אלו שאני קונה בחנויות שמנסות לחקות אותם. אני אוהבת בגדים, אוהבת לקנות אותם, אוהבת לנסות ולשלב ביניהם בצורה מיוחדת, אוהבת אקססוריז, אוהבת כמעט כל מה שקשור בארגון ההופעה החיצונית שלי. אבל זה לא אומר שמותר לנצל את האהבה שלי בכדי להחדיר לי לראש איך אני אמורה להיראות. רוב הבגדים שנמצאים היום בחנויות מציעים מודל מאוד ספציפי לאיך הגוף הנשי אמור להיראות, ומה לעשות שרובנו לא בר רפאלי. מצד אחד נמצאות בחורות קטנות כמוני, שכביכול אמור להיות להן קל למצוא בגדים עד שהן מגלות שבמשקל שלהן הן אמורות להיות גבוהות בכמה סנטימטרים מכובדים ואמור להיות להן חזה גדול בכמה מספרים. מצד שני נמצאות בחורות במידות יותר גדולות שמגלות שהן פשוט לא קיימות, או לפחות לא אמורות לקנות בגדים. לא בחנויות רגילות בכל מקרה. אפילו שמדובר במידות נורמליות לחלוטין, ולא בכאלו שכבר מצביעות על בעיה בריאותית.

רוני, את לא קטנה – את קומפקטית. ומה לעשות, העולם לא נועד לאנשים יוצאי דופן כמוך. סליחה, לנשים יוצאות דופן. למרות שלא כל כך ברור לי מה יוצא דופן בחברה שלי, כלומר חוץ מהעובדה שהיא החברה שלי והיא הכי מדהימה בעולם. אבל חוץ מזה, מידות גופה נורמליות לחלוטין, ולכן אני לא מצליח להבין מדוע אחרי שעה קלה של שיטוט בלא פחות משבע חנויות בגדים באותו הקניון, לא הצלחנו למצוא לה חולצת מעטפת שחורה ראויה לשמה, או לפחות כזו שיושבת עליה טוב. אולי אם היינו מוצאים, הייתי גם סוף כל סוף זוכה לדעת מה זו חולצת מעטפת.

למתקשים (גברים): מימין זו חצאית, ומשמאל זו שמלה (ושתיהן של רוני)

תודה על המחמאות (אני חושבת), ובהצלחה במציאת חולצת מעטפת שחורה. אני פעם ביליתי יומיים בחנויות בגדי ים בת"א בחיפוש אחר ביקיני אדום פשוט שגם יהיה במידה שלי. ולא שלא נהניתי מהחיפוש, עד נקודה מסויימת. כפי שכתבתי למעלה, אני אוהבת להסתובב בחנויות, למדוד מלא בגדים ולקנות חלק מהם. רק הייתי רוצה שקניית בגדים לא תהיה כמעט תמיד מלווה בתהיות לגבי הגוף שלי, כמה אני שוקלת, מה מידת החזייה שלי ואיך אני יכולה לשנות את כל אלו. כי אין שום סיבה שאני ארצה לשנות את כל אלו. לרובנו אין סיבה.

בינתיים, ועד שתיפטר תעלומת המעטפת, רוני ואני יוצאים בקריאה נרגשת לכל מעצבי הבגדים באשר הם: בחיאת, תנו לנשותינו בגדים שאפשר ללבוש.