Skip to content

פרידה היא יגון כה מתוק

14 באפריל 2010

בשבועות האחרונים התחלתי להיפגש באופן קבוע עם מישהו שבעבר הייתי רואה לעיתים רחוקות. לא, לא מדובר בחבר חדש, אלא בוטרינר שלי. כלומר, לא שלי, אלא של הכלב שלי – בולי. הכלב החמוד הזה (כן, חמוד! לא אכפת לי מה אתם חושבים עליו) כבר בן 14, וזה לא מעט. אז אחרי כמה בדיקות דם מסובכות הבנו שיש לו קושינג. אחרי זה הוא התחיל להשתעל, והיה חשד לדלקת ריאות אז הוא קיבל אנטיביוטיקה. והבעיה האחרונה שהתגלתה היא קריסה של קנה הנשימה (Tracheal collapse) בשילוב או כתוצאה מעלייה שמאלית מורחבת. האמת שכל המושגים הרפואיים האלו לא באמת חשובים, ואני מקווה ששרדתם אותם והגעתם עד הנה. כי מה שבאמת משנה הוא הכלב האהוב שלי, שמלווה אותי מגיל 12, גדל יחד איתי, ובעוד שאני מרגישה די בתחילת החיים שלי, הוא כבר מתקרב לסופם. אני מניחה שמי שמעולם לא גידל חיית מחמד לא יוכל באמת להבין מה אני מרגישה. הוא לא יוכל להבין עד הסוף כמה אני אוהבת את בולי, כמה הוא חשוב לי, ובעיקר איך הוא חלק אינטגרלי מהמשפחה שלי, לא פחות מההורים שלי.

לי אין כלב. היה פעם, למשך תקופה של חודש כשהייתי ילד אבל זה ממש לא אותו הדבר כמו המקרה שרוני מתארת. היה לי גם חתול שהלך לאיבוד אבל הוא לא בדיוק היה שלי – יותר מעין חתול רחוב שאימצתי לחנות שהייתה לאבא שלי פעם. מצד שני, פרידות הן תמיד קשות, במיוחד אם מתייחסים לבולי כאל בן משפחה. לפני קצת פחות משנה איבדתי סבא. הוא היה חולה מאוד במשך תקופה ארוכה. אני לא כל כך יודע למה, כנראה כדי להגן עלי, תקופה ארוכה אבא שלי, בנו, לא שיתף אותי בדיוק במצבו. רק כשההתדרדרות הרפואית החלה לתת את אותותיה באופן ממשי למדי (כמו אובדן היכולת ללכת), התגלה לי למעשה שהוא היה חולה סרטן מאוד קשה. עד היום לא ברור לי איך הוא הצליח להלחם במחלה כל כך הרבה שנים לפני שנפטר ממנה. הנקודה היא שלא משנה כמה זמן היה לי להתמודד עם מצבו, כולל רגעים שבהם כבר התחלתי להיפרד ממנו (אצלי בראש, לא במציאות) כיוון שחשבתי שהנה הוא עוד שניה נפטר ובסוף הוא שרד למרות הכל, חווית הפרידה האמיתית הייתה עוצמתית כל כך פי עשרות מונים. לפני כמה שבועות התווכחתי עם אח שלי לגבי מקרה שהיה לו שבו הוא כמעט איבד את רשיון הנהיגה שלו. אמרתי לו שזו ממש לא אותה התחושה כמו לאבד ממש את הרשיון, אבל הוא התווכח ואמר שהיה לו חודש של מחשבות על כך שהנה הוא הולך לאבד את הרשיון, ולכן בתחושה שלו הוא כבר חווה את האובדן כמה וכמה פעמים. לא הסכמתי איתו אז. עכשיו כשאני חושב על המקרה עם סבא שלי, אני עוד יותר לא מסכים איתו.

boli_sheinkin.jpgבולי ושינקין בימים יפים

מחשבות על אובדן של אדם אהוב, חיה אהובה או אפילו רישיון נהיגה אולי עוזרות לנו לעבד את האובדן ולקבל אותו יותר בקלות, אבל אני מסכימה שאי אפשר להשוות אותן לרגע בו הוא הופך לממשי. חברה מאוד טובה של אמא שלי נפטרה לפני שבועיים. גם היא נלחמה בסרטן, אבל במקרה שלה היה ברור מרגע האבחון שאין ממש מה לעשות. ועדיין, למרות הידיעה שהמוות מתקרב, אמא שלי הייתה בשוק כשזה קרה באמת. אולי כי אם היינו מרגישים את כל מה שאנחנו מרגישים ברגע של אובדן בכל התקופה שמקדימה אותו, לא היינו מצליחים לתפקד. אולי יש מנגנון במוח שלנו שמונע מאיתנו להבין ולהרגיש את משמעויות הפרידה עד שהיא מגיעה ממש. כל הסימנים שבעולם לא יכולים למנוע את הכאב העצום בכך שמישהו שאהבת יצא מהחיים שלך. לתמיד.

קשה לי שלא להתייחס לטקסט הזה בהקשר לימים שאנחנו עוברים עכשיו. קודם יום הזיכרון לשואה, אחר-כך יום הזיכרון לחללי צה"ל. המון פרידות מיקירים שהלכו מוקדם מהצפוי עומדים בבסיסם של יומיים אלה. במיוחד מהדהדת לי בראש אמירה ששמעתי לפני כמה ימים, בטקס יום השואה הסמי-אלטרנטיבי שערך "הלל" באוניברסיטה העברית בירושלים. נוסף על סטודנטים המתנדבים במסגרת הלל, הופיעו בטקס גם שני אמנים – שם-טוב לוי ונועם רותם. בעוד ששם-טוב לוי לא ממש אמר דבר מלבד לנגן את שיריו, נועם רותם דווקא כן אמר משהו – שנהוג לומר כי אסור לשיר אחרי אושוויץ, והמשיך להסביר את הקונפליקט, או שמא תרצו, פרדוקס פילוסופי: "אם שרים אחרי מעשי הזוועות האלו, סימן שמותם של מליוני היהודים לא היה לשווא, כיוון שאנחנו זוכרים אותם. אבל מותם של אותם יהודים כן היה לשווא".

למרות שאנחנו כנראה היצורים החיים היחידים שמודעים למוות שלהם, אנחנו לא באמת מקבלים אותו כמות שהוא. המצאנו חיים שלאחר המוות וגלגולי נשמות כדי שלא נצטרך להתמודד עם סוף מוחלט ואבסולוטי. במקביל אנחנו מנסים לתת למוות משמעות. כשמדובר באדם זקן שנפטר אנחנו מדברים על החיים שהיו לו, על הדברים שעשה, הישגים שהגיע אליהם, אנשים שאהב. וכשמדובר באדם צעיר, אנחנו מנסים למצוא סיבה, היגיון בכאוס שאנחנו לא מצליחים לפענח. קידוש השם, מגש הכסף, במותם ציוו לנו את החיים – מילים, מושגים, שבאמצעותם אנחנו משכנעים את עצמנו שהמוות לא היה לשווא. אבל האם באמת יכול להיות מוות שהוא לא לשווא? גם אם במותך הצלת חיים של אנשים אחרים, בשביל אלו שאהבו אותך, האם יש בזה נחמה אמיתית? או רק הקלה רגעית? אין לי באמת תשובה.

מודעות פרסומת
No comments yet

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: