Skip to content

בולי לרום 1996-2010

19 במאי 2010

מאז אתמול בצהריים אני רוצה לעלות את המחשבות שלי על הכתב, ולא מצליחה. מאז אתמול בצהריים אני מרגישה חלולה, ריקה. אני נושמת, ואוכלת, והולכת, ומדברת וצוחקת, אבל אלו רק הסחות דעת קצרות מועד. מאז אתמול בצהריים אני רוצה לצעוק כמה החיים לא הוגנים, אבל יודעת שזה לא יעזור.
אתמול בצהריים הרדמנו את בולי.

בפורים כיתה ו' הבאנו את בולי הביתה. מישהי שעבדה עם אמא שלי מצאה אותו ברחוב ולא יכלה לגדל אותו בדירת שותפים הקטנה שלה. אז הבאנו אותו אלינו הביתה. בימים הראשונים הוא ישן במטבח. שמנו מחסום על הפתח כדי שלא יוכל להשתין בכל הדירה. אבל הוא בכה נורא. אז ישבתי לידו עד שנרדם. ומאותו לילה הוא ישן איתי במיטה. מתכרבל ליד הרגליים שלי. בחורף היה נכנס מתחת לפוך, עד שלפעמים שכחתי שהוא שם.

boli.JPG

היו ימים ששנאתי לרוץ הביתה אחרי הלימודים לטייל איתו. רציתי ללכת לחברים, כמו כולם. אזל אז הייתי מגיעה והוא היה כל כך שמח לקראתי, קופץ ונובח ומכשכש בזנב. ורק רציתי להיות בבית איתו. בטר"צ פתאום לא הייתי איתו כל יום, ובעיקר לא כל לילה, ואיכשהו זה היה בסדר כי חזרתי הביתה כל סופ"ש.
ואז הכיע הצבא, והבסיס הסגור, והיציאות כל שבועיים. ובחור, שכיום אין לנקוב בשמו אבל אז עוד היה נחמד אליי, קנה לי בובת פרווה גדולה של כלב, כדי שיהיה לי עם מה לישון בבסיס.
הפעם היחידה שהוא באמת כעס עליי הייתה כשחזרתי מהטיול שאחרי צבא. הבנתי אותו. לא הייתי כאן חצי שנה. חצי שנה של געגועים. אבל אחרי כמה שעות הוא סלח לי, ושוב היינו בלתי נפרדים. עד אתמול בצהריים.

14 שנים בולי היה החבר הכי טוב שלי, היצור החי היחיד שמעולם לא איכזב אותי, שמעולם לא הטלתי ספק בו ובי ובמה שיש בינינו. הוא באמת ראה אותי במצבים הכי גרועים שלי, בדכאונות הכי עמוקים ובכעסים הכי גדולים, וזה לא שינה לו. מאז אתמול בצהריים אני מרגישה שחתכו חלק ממני, את החלק הטוב שלי. וכל פען שאני חושבת על זה, או מדברת על זה, הדמעות ממלאות לי את העיניים.

אני אוהב אותך לנצח.


מודעות פרסומת
5 תגובות leave one →
  1. 29 במאי 2010 14:39

    גם לך אני מאחלת עוד הרבה שנים מאושרות עם הקטן. אין לי ספק שיום אחד יהיה לי עוד כלב, אבל היום הזה עדיין רחוק ממני מאוד

  2. 25 במאי 2010 14:41

    משתתף בצערך.. 😥
    זה מרגיש נורא, אני יודע.
    הכלב שלי, מת לי בידיים בבוקר של יום, כשהייתי בחופש מהצבא, לפני אי-אילו 15 שנים, ואני עדיין מתגעגע אליו.
    הדבר הכי קשה זה לקבור את הכלב שלך, את החבר הכי טוב שלך, את מי שהיה האח האמיתי שלך בלב ובנפש.
    היום יש לנו כלב קטן מתוק, בן 7 כמעט, שהחליט לאמץ את זוגתי לפני כמה שנים. רק המחשבה על משהו שיקרה לו, מעלה בי רעד בכל הגוף.

    מאחל לך באמת, שלא תדעי עוד צער.

  3. 21 במאי 2010 15:43

    אני מאחלת לך שהיום הזה יהיה כמה שיותר רחוק ותודה רבה על דברי הנחמה. זה אכן עצוב נורא, אבל לפחות היו לנו הרבה שנים מאושרות ביחד.

  4. דנה permalink
    20 במאי 2010 17:21

    אוי מתוקה שלי! זה באמת נורא עצוב..כולנו נתגעגע לבולי- בטוח שלא כמוך אבל בכל זאת..הוא היה הכלב הראשון ולדעתי היחיד שאני הפחדנית עם הטראומות ישנה איתו באותה מיטה..אכן עצוב..נקווה שהוא במקום טוב יותר כעת..נשיקות וחיבוקים
    אני 😥

  5. ג.ב. פועט permalink
    19 במאי 2010 23:03

    כל כך מבין אותך…מפחד מהיום בו אהיה במקום שלך. אני יודע שעוד אהיה שם, ואין לי מה לעשות מלבד להזיל דמעת הזדהות שקטה בשבילך, ולצרוח עד דום מבפנים, בשבילי.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: