מדינה עם קנאות דתית, חמש אותיות

הנה רעיון להגדרה לתשבץ/תשחץ: מדינה עם קנאות דתית שמשליטה את דעת הרוב, אבל מתנהגת כלפי חוץ כפלורליסטית-ליברלית ומערבית שמקבלת כל דת וגזע. חמש אותיות. למי שלא ניחש, מדובר בישראל. אני לא רוצה להיכנס לפוליטיקה, משטים מעניינים אותי בדיוק כמו נופשי הכל כלול בטורקיה, וגם ממש לא אכפת לי ממה שקורה כרגע בכנסת סביב חברת הכנסת חנין זועבי. אבל כשהמנהיגות מתנהגת כמו בריון, ומנסה לסתום פיות לאנשים שבסך הכל רוצים להביע את דעתם, זה חוצה אצלי את סף הטעם הטוב. אם תרצו, זה אפילו מפוצץ לי את הצ'אקרה וגורם לי לעליית לחץ הדם.

למי שלא קרא בשתיים וחמישים לפנות בוקר את הידיעה של גילי איזיקוביץ במסגרת עכבר העיר (שמשום מה לא נתקלתי באף אח ורע שלה באתרי תרבות מובילים אחרים), אז הנה תקציר האירועים. או בקצרה: שר הפנים, אלי ישי, שמוביל את המהלך לשלילת האזרחות של זועבי, פנה למנכ"ל ערוץ 2 בבקשה לפטר את אסי עזר, כיוון שזה האחרון רשם בחשבון הטוויטר שלו את דעתו נגד המהלך הזה. מזל שלבלוג הזה יש רק חמישה קוראים ושאף אחד לא משלם לבעליו, אחרת גם אני הייתי צריך לחשוש.

שיעורי אזרחות הם זיכרון רחוק כרגע ( וגם הם לא באמת לימדו אותנו מהי מהות הדמוקרטיה), אבל במהלך השנים הצלחתי להבין יסוד או שניים של שיטת המשטר שווינסטון צ'רצ'יל כינה השיטה הגרועה ביותר מלבד כל השיטות האחרות. וכן, אין מה לעשות, חופש ביטוי הוא חלק מהותי, אינטגרלי, בלתי נפרד ועוד כמה מילים מדמוקרטיה. גם אם מה שנאמר לא מקובל עליך, גם אם הוא ההיפך מכל מה שאתה חושב שנכון בעולם הזה, גם, ובייחוד, אם הוא ביקורת. ביקורת על המדינה, על העומדים בראשה, על האנשים שנמצאים בשטחה, על הכל. ואם אתה במקרה איש ציבור, אז על אחת כמה וכמה שניתן להעביר עליך ביקורת.

(פאוזה קלה לחיפוש פס"ד בתיקיית דיני תקשורת)

בע"א אריאל שרון נגד עוזי בנזימן והוצאת עיתון "הארץ" בע"מ, השופט אליהו מצא קבע כי במקרה של איש ציבור, כאשר הפרסום קשור לעיסוק הציבורי, יש לתת יותר משקל לחופש הביטוי מאשר להגנת שמו הטוב של איש הציבור. אני לא משפטנית, ואין באמת ביכולתי לקבוע מהמבחינה המשפטית איזה עיקרון יש להעדיף במקרה הזה. אבל יש לי תחושה חזקה מאוד שלקרוא לפיטורים של שר, ואפילו לשלילת אזרחותו, בתגובה לדבריו של השר, הוא לחלוטין ביטוי לגיטימי. בדיוק כמו שהקריאה הראשונית לביטול אזרחותה של ח"כ זועבי היא לגיטימית במסגרת חופש הביטוי.

תגיד, אסי עזר זה לא ההומו ההוא מאקזיט?

מה שעוד יותר מעצבן אותי היא שחוץ מעכבר הכפר הגלובאלי (להלן: עכבר העיר אונליין), וידיעה שולית במדור הרכילות של NRG (שאמנם זכתה ללא מעט טוקבקים, כיוון שמדורי רכילות נחשבים באופן מסורתי לנקראים מאוד – אבל לא על ידי קהל הקוראים הנכון, ע"ע רויטל שרשמה "אסי אוהבים אותך רד מהקטע הפוליטי") – אף אתר חדשות רציני לא באמת דיווח על כך. אלא אם כן מחשיבים את מאקו, אתר חדשות צהבהב שבמקרה גם שייך לבעלת הבית של אסי עזר. או גלובס, גם כן אתר נקרא.

למען הסר ספק, אני לא אוהב את אסי עזר. הוא מעורר אצלי אנטגוניזם כל פעם שאני רואה אותו, וככה גם התכנית שאותה הוא מנחה. אבל, אם להמשיך את קו המחשבה של רוני, כלי התקשורת (ובראשם למהנט וואלה?) יכלו לנצל את הבמה שניתנה להם על מגש של כסף מהשר אלי ישי כדי ללמד אותו, אבל בראש ובראשונה את ציבור הקוראים שלהם – הלא הוא עם ישראל – שיעור בדמוקרטיה: מותר לך להגיד מה שאתה רוצה במרחב הפרטי שלך, על אחת כמה וכמה אם זו ביקורת על הממסד. נכון, אני לא יודע בוודאות שהם קיבלו את ההודעה לעיתונות והחליטו להתעלם ממנה במזיד אבל עובדה היא שזה עלה באתרים אחרים, פחות נחשבים.

העובדה שאני חושבת שלשני האנשים הנ"ל זכות להגיד את הדברים הללו לא אומרת שאני מסכימה איתם. היא רק אומרת שאני מוכנה לשמוע הרבה מאוד דעות. אני  לא רק מוכנה לכך, אני דורשת מהמדינה שלי לאפשר להרבה מאוד דעות להישמע. כנראה שגם זה יותר מדי לבקש ממדינה עם קנאות דתית, חמש אותיות.