מדינה עם קנאות דתית, חמש אותיות
7 ביוני 2010
הנה רעיון להגדרה לתשבץ/תשחץ: מדינה עם קנאות דתית שמשליטה את דעת הרוב, אבל מתנהגת כלפי חוץ כפלורליסטית-ליברלית ומערבית שמקבלת כל דת וגזע. חמש אותיות. למי שלא ניחש, מדובר בישראל. אני לא רוצה להיכנס לפוליטיקה, משטים מעניינים אותי בדיוק כמו נופשי הכל כלול בטורקיה, וגם ממש לא אכפת לי ממה שקורה כרגע בכנסת סביב חברת הכנסת חנין זועבי. אבל כשהמנהיגות מתנהגת כמו בריון, ומנסה לסתום פיות לאנשים שבסך הכל רוצים להביע את דעתם, זה חוצה אצלי את סף הטעם הטוב. אם תרצו, זה אפילו מפוצץ לי את הצ'אקרה וגורם לי לעליית לחץ הדם.
למי שלא קרא בשתיים וחמישים לפנות בוקר את הידיעה של גילי איזיקוביץ במסגרת עכבר העיר (שמשום מה לא נתקלתי באף אח ורע שלה באתרי תרבות מובילים אחרים), אז הנה תקציר האירועים. או בקצרה: שר הפנים, אלי ישי, שמוביל את המהלך לשלילת האזרחות של זועבי, פנה למנכ"ל ערוץ 2 בבקשה לפטר את אסי עזר, כיוון שזה האחרון רשם בחשבון הטוויטר שלו את דעתו נגד המהלך הזה. מזל שלבלוג הזה יש רק חמישה קוראים ושאף אחד לא משלם לבעליו, אחרת גם אני הייתי צריך לחשוש.
שיעורי אזרחות הם זיכרון רחוק כרגע ( וגם הם לא באמת לימדו אותנו מהי מהות הדמוקרטיה), אבל במהלך השנים הצלחתי להבין יסוד או שניים של שיטת המשטר שווינסטון צ'רצ'יל כינה השיטה הגרועה ביותר מלבד כל השיטות האחרות. וכן, אין מה לעשות, חופש ביטוי הוא חלק מהותי, אינטגרלי, בלתי נפרד ועוד כמה מילים מדמוקרטיה. גם אם מה שנאמר לא מקובל עליך, גם אם הוא ההיפך מכל מה שאתה חושב שנכון בעולם הזה, גם, ובייחוד, אם הוא ביקורת. ביקורת על המדינה, על העומדים בראשה, על האנשים שנמצאים בשטחה, על הכל. ואם אתה במקרה איש ציבור, אז על אחת כמה וכמה שניתן להעביר עליך ביקורת.
(פאוזה קלה לחיפוש פס"ד בתיקיית דיני תקשורת)
בע"א אריאל שרון נגד עוזי בנזימן והוצאת עיתון "הארץ" בע"מ, השופט אליהו מצא קבע כי במקרה של איש ציבור, כאשר הפרסום קשור לעיסוק הציבורי, יש לתת יותר משקל לחופש הביטוי מאשר להגנת שמו הטוב של איש הציבור. אני לא משפטנית, ואין באמת ביכולתי לקבוע מהמבחינה המשפטית איזה עיקרון יש להעדיף במקרה הזה. אבל יש לי תחושה חזקה מאוד שלקרוא לפיטורים של שר, ואפילו לשלילת אזרחותו, בתגובה לדבריו של השר, הוא לחלוטין ביטוי לגיטימי. בדיוק כמו שהקריאה הראשונית לביטול אזרחותה של ח"כ זועבי היא לגיטימית במסגרת חופש הביטוי.
יפה כתבתם, חמודים שלי. אני רוצה להוסיף עוד כמה דברים מעבר לגבי חופש הביטוי:
הזכות לחופש ביטוי הוכרה לראשונה בפ"ד קול העם משנת 1953, שם השופט אגרנט קובע 4 רציונלים לחופש הביטוי:
חופש הביטוי הכרחי לקיומה של הדמוקרטיה – השתקת פיות של יריב פוליטי לא תאפשר קיום שיח, שחרור קיטור, שוק דעות – ככל שיהיו יותר דעות כך יש יותר סיכוי שהאמת תנצח, ומימוש האינטרס האישי.
השבוע הייתי בירושלים וראיתי שהמרחק בין הכנסת לביהמ"ש העליון הוא 5 דקות הליכה אבל בנושאים כמו חופש ביטוי המרחק הוא יותר כמו 50 שנים.
פ"ד משמעותי נוסף הוא פ"ד בכרי שהכיר בזכות קיומו של ביטוי שקרי – כולכם זוכרים את הסרט ג'נין ג'נין…
לפיכך, אני לגמרי מגנה את התנהגותה של חה"כ זועבי, אני חושבת שצריך לשלול ממנה את החסינות ולפטר אותה מתפקידה כחברת כנסת כיוון שהשתתפות פופוליסטית במשט "הומניטרי" ממש לא משרתת את בוחריה אלא את עצמה בלבד. מי שמע על זועבי עד המשט? אבל מעבר לכך, אני מאמינה שגם לה, וגם לאסי עזר צריך לתת זכות לחופש ביטוי וגם לאלי ישי, עם כל הצער שבדבר.
השתקת פיות לא תעזור לנו במאום. לפעמים לביהמ"ש העליון יש רעיונות יפים שחבל שלא מיושמים בחיים הפוליטיים.