שלושה דברים קטנים על מוסיקה

למרות שהגברת ואני חיים ונושמים מוסיקה, הגברת בפקידה בלתי פוסקת של הופעות, ואילו אני ביצירה ובנגינה, לא יוצא לנו כמעט לכתוב פוסטים על מוסיקה. מטבע הדברים, אנחנו כותבים רק כשיש לנו משהו חשוב לתרום לשיח האינטרנטי בבלוגספירה, ולכן אנחנו לא מפרסמים פוסט כל פעם שיש לנו שיר חדש ששמענו, ובא לנו להמליץ עליו. אבל היום הצטרפו להם יחד שלושה דברים קטנים על מוסיקה, כל אחד מהם קטן בשביל פוסט לכשעצמו, אבל יחד, הם ללא ספק ראויים לציון.

הראשון הוא דיסק הבכורה של אורן ברזילי, האיש והקספרים, Sorrow Demons Joy Blizzards. האלבום הגיע אלי במהלך השבוע שעבר, אחרי תקופה ארוכה שבה חיכיתי להאזין לו. אני מקווה ומאמין שבהמשך עוד אכתוב (אולי כאן אפילו) ביקורת מפורטת על הדיסק, אבל בינתיים, התחושה הכי חזקה שלי לגביו היא אכזבה.

יכול להיות שכגודל הציפיות, כך גודל האכזבות. אני לא יודע אם זו הסיבה שבגללה אני מרגיש כל כך אכזבה לגביו, אבל אין ספק שיש לזה חלק בה. כך או כך, אחרי מספר שמיעות ראשונות של הדיסק, אני לא יכול להתעלם מהעובדה שזה הרגש הכי חזק שאני מרגיש כלפיו כרגע – יותר מכל רגש אחר. אכזבה.

סליחה, איך מגיעים מכאן לבארבי?

ומאכזבה לשמחה. אתמול התבשרתי התבשרנו שבחודש נובמבר הקרוב יגיע לכאן דפדרו, האיש שפיאות הלחיים שלו מגניבות יותר משלי. איזה כיף! את דפדרו (או חאבייר זביולה בשמו האמיתי), הכרתי לראשונה לפני כשנה, כשהוא חימם את ההופעה של קלקסיקו בארץ. ההופעה הזו, ללא ספק, היא אחת הטובות שהייתי בה עד כה, ואני די בטוח שגם בעוד מספר שנים, כשאצבור עוד קצת קילומטראז' הופעות ואתיישב לעשות רשימת הופעות גדולות שהייתי בהן, היא תהיה ממומקמת במקום טוב בצמרת.

אבל עם כמה שהיא הייתה טובה, אין ספק שחלק נכבד מהחוויה יש לשייך להופעת החימום המעולה של דפדרו. נו, טוב, וגם האירוח בהדרן של "Your very own Ehud Banay". אני, שבדרך כלל סולד מהופעות חימום, באתי סקפטי ויצאתי עם הדיסק שלו ביד, כראייה לכך שמאוד נהניתי ממנו. אגב, גם הדיסק מעולה, ואתם מוזמנים לקרוא מה חשבתי עליו כאן.

לסיום, הבוקר הסתיימה השעה הראשונה בתכניתו של בועז כהן הנהדר ב-88 אף. אם. עם גרסת פסנתר יפהפיה של יוצר בלגי בשם Maxence Cyrin (אופטופיק: כמה כשרון יש לבלגים האלה) לשירם של הפיקסיז Where Is My Mind. אז במקום להכביר במילים, אתן לפסנתר לנגן. זה מוקדש לך רוני.