Skip to content

עבודת שורשים

23 בספטמבר 2010

לפני שנה ומשהו התחילו דיבורים על סדרה חדשה בהוט בשם "מחוברות". הקונספט: חמש נשים, כל אחת מקבלת מצלמת ווידאו ומתחילה לצלם את החיים שלה. היה לי די ברור שאני הולכת להתמכר לתוכנית הזו. האפשרות להציץ לחיים של אנשים אחרים, גם אם ברור לי שלעריכה יש תפקיד מאוד משמעותי ולמודעות לצילום תפקיד עוד יותר משמעותי בתוצאה הסופית, עדיין מצאתי את עצמי מרותקת ומסוקרנת, וכן, מכורה. עכשיו התחילה הגרסה הגברית, וגם אותה אני רואה באדיקות. אבל צפייה בתוכנית היא רק חלק מהסיפור שלי. החלק הגדול יותר הוא איך אני רואה את החיים שלי ביחס למה שאני רואה בטלוויזיה (או ליתר דיוק במחשב). איפה אני מוצאת את עצמי בכל אחת מהדמויות ואיפה לא. סיטואציות שנדמה לי שאני מבינה מאיפה הן נובעות וסיטואציות שאני לא יכולה לדמיין כקשורות אליי. התקשורת כמשקפת את החיים או יוצרת אותם?

במחוברות הדיון היה, לא רק אבל הרבה מאוד, סביב מערכות יחסים עם בני המין השני. והיא גרמה לי לחשוב הרבה על איך אני מתנהגת עם גברים, ליד גברים, ומה זה אומר עליי. נושא סבוך בלי ספק אצל כל אחד מאיתנו. אבל מחוברים, לפחות בינתיים, מדברת (או ליתר דיוק מדברים) בעיקר על המשפחה, קשרים עם הורים, אחים, ילדים ובני זוג. והלב שלי נשבר לפחות פעם בפרק.

הוא נשבר כשרן שריג מדבר על הגעגוע לילדות שלו כשהן אצל אמא שלהן כי אני חושבת על איך אבא שלי הרגיש כל השנים כשהוא ראה אותי כל סופ"ש שני. והוא נשבר כשרן שריג רב עם אם שתי בנותיו הראשונות על מזונות כי יש לי זכרונות מעורפלים מגיל 5 או 6 של ההורים שלי רבים. הוא נשבר כשדודו בוסי מבקש עצות מהבת שלו כי אני חושבת על אבא שלי וכל הפעמים שהייתי צריכה לעזור לו בחיים, ולתת עצות ולעודד אותו במקום שיקרה ההיפך. והוא נשבר כשאני רואה את היחסים בין שי גולדן ואחיו כי אמא שלי ואח שלה לא מדברים כרגע אחרי כמה שבועות של מריבות וצעקות על כך שהוא לא עוזר לטפל בסבתא שלי. והכי הוא נשבר בקטע שישי גרין מדבר על הכסף שהוא הלווה לאבא שלו כי ככה.

אז אני יושבת, ורואה, וחושבת וחופרת לעצמי עד שאין לי אוויר. או שאולי נגמר לי האוויר כי אני מעשנת יותר מדי בזמנים כאלו. ואין שום תובנה שאני מגיעה אליה בסופו של דבר. אני רק ממשיכה לחיות עם המטען שיש לי.

והשיר בגלל שאבא שלי היה מרדים אותי לצליליו כשהייתי בת 5. לא הכל רע במשפחה שלי.

מודעות פרסומת
One Comment leave one →
  1. יעל מזור permalink
    1 בנובמבר 2010 10:15

    מקסים ומרגש..כמה חבל שזה כבר נגמר. הייתי יכולה לראות אותם עוד 40 פרקים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: