Skip to content

כמעט מבוגרים

1 באוקטובר 2010

הפעם הראשונה שראיתי את "Almost Famous" הייתה ברב חן בכיכר דיזנגוף בלילה חורפי בכיתה י"א. לפני הסרט ישבנו ב"קודה". מי שהכיר את המקום יודע שהוא היה סוג של באר, סוג של בית ואחד המקומות הבודדים שמצליחים להשתיק את כל הקולות הלא רצויים בחיים. זה היה אחד מהלילות האלו שבמבט לאחור היו מושלמים.

"Does anybody remember laughter?"

מוזיקה הייתה מרכז החיים שלי בתיכון. היא הצילה אותי מעצמי פעם אחר פעם. היא הייתה הציר סביבו סידרתי את גיל הנעורים. את מרבית הכסף שלי הוצאתי על דיסקים, גם כשכבר ידעתי איך מורידים מוזיקה מהאינטרנט. אינספור שעות אחה"צ הוקדשו לשיטוטים בחנויות תקליטים בקינג ג'ורג' ואלנבי, לנבירה בארגזים בחיפוש אחר ניל יאנג או פינק פלויד. שיטוטים שתמיד הסתיימו בטאואר רקורדס, בית המקדש שלי דאז. ועוד יותר שעות ביליתי בהאזנה לכל מה שקניתי, לכל מה שחברים שלי קנו, לשיחות עד לשעות הקטנות של הלילה על משמעויות של מילים וסולואים של גיטרות, על רצועות נסתרות בסוף של דיסקים ועל העטיפות שלהם, והחוברות שמצורפות. לפעמים אני מתגעגעת לחוברות המצורפות.

"It's a voice that says here I am and fuck you if you can't understand me"

גיל ההתבגרות. תקופה קשה לכולם, אבל נדמה לך שרק אתה סובל. כל מה שרציתי בגיל ההתבגרות זה להיות כמו פני ליין. להיראות כמוה, להתלבש כמוה, לדבר כמוה, להיות מסתורית ונונשלנטית כמוה. חבר טוב פעם אמר לי שאחד הדברים היפים בי זה הפער הזה בין מי שאני ובין הדמויות האלו שאני מעריצה. הקשבנו יחד לטומי עם נר דולק וניסינו לראות את העתיד שלנו. אני עדיין לא יודעת מה העתיד שלי, אבל כל עוד החבר הזה, וחברים אחרים, נמצאים בחיים שלי אני יודעת שהוא יהיה טוב.

"It's all happening!"

כמעט 10 שנים עברו מאז הפעם הראשונה שראיתי את Almost Famous. הרבה קרה מאז. גדלתי (נכון, לא בגובה), התבגרתי (קצת) ואני כבר לא רוצה להיות פני ליין. רוב הזמן לפחות. אבל כשאני עצובה, או במצב רוח מוזר, ולפעמים רק בשביל הכיף, אני רואה שוב את "כמעט מפורסמים" ונזכרת במי שהייתי בגיל 16 וחצי, ומחייכת.

מודעות פרסומת
One Comment leave one →
  1. ארז permalink
    2 באוקטובר 2010 21:35

    את יודעת, עשר שנים עברו מאז שראיתי את הסרט הזה בפעם הראשונה ואני עדיין רועד כולי בצרמרמורות של עונג ועיני מתמלאות דמעות כל פעם שאני רואה את הקטע הזה. רוק אנד רול תמיד הייתה ההבטחה הגדולה, החופש האולטמטיבי, לא, יותר טוב, החוויה האולטמטיבית. אני חושב שאם היו שואלים אותי איך הרגשתי בפעם הראשונה ששמעתי את דילן עושה את "אבן מתגלגת" הייתי עונה שעוצמת החוויה משתווה רק לאותו רגע אלוהי כשהקדוש ברוך הוא אמר "ויהי אור". זה היה בקיץ של תשעים ושבע, ישבתי בחדר שלי בכרמיאל הקטנה ופתאום גיליתי מהו יופי. אני זוכר שקניתי את הדיסק בכלל בגלל שרציתי לשמוע את הגירסה המקורית ל"דופק על דלת גן עדן", שגירסת הכיסוי של גאנז, ששמעתי כמה ימים, הרעידה בי איזה עצב שלא הכרתי לפני. ואז הגיעה האקורדיון המפורסם שפותח את "אבן" ופתח בפני חוויה ששינתה אותי לעד. אני מי שאני בזכות השירים הללו. רוק הוא הנשמה, הוא האוויר. הוא האופק שאותו אני מחפש כשאני קם בבוקר.
    you are home, היא אומרת לו, לי, לנו. מבחינתי רוק הוא הבית שאותו אני מחפש כול חיי.
    תודה רון

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: