יומן נעורים

גיל ההתבגרות. שתי מילים שעדיין יכולות  להעביר בי צמרמורת מסויימת. כמה מפתיע זה שלא כל כך אהבתי את גיל ההתבגרות. בעיקר לא אהבתי את עצמי בגיל ההתבגרות. ועם כמה שעברו אי אילו שנים מאז, לפעמים אני מוצאת את עצמי במצבים שמחזירים אותי במהירות האור לאיך שהרגשתי אז. ואני לא מדברת רק על חוסר הביטחון העצום, או על הפקפוק העצמי הבלתי פוסק. אני מתכוונת לרגעים האלו שאני מרגישה כל כך מודעת לעצמי, יותר מדי מודעת לעצמי. אני מרגישה כל מילה שיוצאת לי מפה, כל תנועה שאני מבצעת, כל נשימה. המוח שלי נכנס למצב טורבו שמנסה לשקלל כמה שיותר נתונים מהסביבה, מנסה להבין איך אני נתפסת בעיני כל מי שסביבי. ואז קורס, ואני רק מנסה למצוא קיר להתחבא בו.

היום אני כבר כמעט לא מחפשת קירות להתחבא בהם. רוב הזמן אני לא מתהלכת בעולם ושואפת לדעת מה כל האנשים שרואים אותי חושבים עליי. אבל כן יש את הרגעים האלו, שמתחילים מחוסר אונים, עוברים דרך ייאוש ומגיעים לעצב. והיום, בדיוק כמו פעם, שני דברים מצילים אותי מעצמי. החברים הטובים, אלו שאני יכולה באמת ובתמים להגיד שמכירים אותי. אלו שאני יכולה באמת ובתמים להגיד שתמיד היו שם בשבילי. ותמיד יהיו שם.

ומוזיקה. תחושת האושר הזו שמתפשטת מהאוזניים ועד כפות הרגליים והידיים, וממלאת את כולי כשאני שומעת שיר שאני אוהבת במיוחד. החיוך הזה שאני חולקת רק עם עצמי. ההבנה שחוסר האונים, הייאוש והעצב מתנדפים לאוויר, ובמקומם חוזרים הביטחון בעצמי, השלווה והשמחה.

ועם כל הקושי שבגילאי העשרה, מצאתי בו שני דברים נפלאים – החברים הכי טובים שלי והמוזיקה שאני הכי אוהבת.
אז הנה שיר שאני אוהבת במיוחד: