אומרים שהיה פה שמח

אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדתי והכל היה פשוט נפלא עד שהגעתי. היו תכניות טובות בחינוכית שלימדו אותנו לקרוא, לספור וגם לדבר אנגלית. היה ערוץ אחד שהיה מדורת שבט. ולאבא שלי הייתה מכונית אלפא רומאו. ואז הגעתי לעולם, והגיע הערוץ המסחרי, והגיע האינטרנט והחיים התקדמו בקצב מסחרר. וזה לא שהדברים הפכו להיות פחות שמחים, אלא שונים, אחרים. היום יש ערוצי טלוויזיה באינטרנט, היום אפילו יש לי איי-פון. לאבא שלי עדיין לא. אבל כשאני אומר שהיה פה שמח לפני שנולדתי, אני בעצם מתכוון ל-היה פה שמח לפני שידעתי.

כי לפני שידעתי היו פורומים באינטרנט שבהם אנשים ניהלו קשרים וירטואליים, והיה גם אתר אינטרנט כחול-לבן למהדרין שהוקדש לביקורות מוזיקה של גולשים. מעין כר פורה לכל מי שחלם אי פעם להיות מבקר מוזיקה ולא הצליח בשם "השרת העיוור". בתקופת השיא של השרת כתבו בו וניהלו אותו אנשים טובים ומוכשרים, כמו למשל גיא חג'ג'. עלו בו ביקורות חדשות מדי יום על מגוון אלבומים והופעות (לא בהכרח ישראליים), התנהלו בו דיונים עניינים על מוזיקה ישראלית וגם נוסדה שם פינה שלימים הפכה לבלוג האישי של חג'ג'.

למען הגילוי הנאות גם אני כתבתי באתר פעם, אבל גיליתי אותו באיחור ניכר מאז היווסדו. אני עדיין שולח אליו ביקורת מדי כמה חודשים, סתם בשביל הכיף. לפעמים אני גם מרים את הכפפה שהם מציעים לי, מקבל מהם איזה דיסק ישראלי חדש וכותב עליו 500 מילים.

השרת מסריח מהראש

אבל היום, האתר רחוק מאותה תקופת שיא. אמנם אין לי סטטיסטיקה רשמית של האתר אבל כמות התגובות הזעומה לכל אחת מהביקורות או הכתבות מעידה על כך שאו שאין לו כבר את אותה כמות הקוראים או שהוא פחות מצליח לעורר עניין. גם הביקורות עצמן עולות בקצב איטי למדי, למרות שבתקופה האחרונה ניכר שיפור מסוים בתחום הזה.

כל זה אולי לא נעים, אבל לגיטימי. אתר ראוי שיהיה באוויר גם אם יהיה לו קורא אחד. גם אם אני נכנס אליו רק פעם בחודש-חודשיים כדי להציץ ולראות מה נשתנה. אפילו אם עולה בו ביקורת אחת לשבוע וגם אם הפורמט שלו נשאר פחות או יותר אותו הדבר כבר שנים ארוכות, ומזמן כבר לא נראה עדכני או מנצל את החידושים הטכנולוגיים (כבר ציינתי שיש לי איי-פון? מה עם איזו אפליקציית השרת העיוור).

הבעיה מתחילה כשהראשים מתחילים להרים ידיים. כשגם להם כבר אין כח לעשות את העבודה, שרובם עושים בהתנדבות. אם הקברניט החליט לנטוש את הספינה, למה שהנוסעים ימשיכו עליה? וזה בדיוק מה שקורה בתקופה האחרונה. הפורמט וקצב הכתבות הן רק שני סימפטומים לכך. סימפטום חמור בהרבה נגלה לי ממש לאחרונה.

יכול להיות שזה נגמר

כמו שציינתי, מדי פעם אני מעיין ברשימת הדיסקים שיש להם לחלק תמורת כתבה, ומבקש לכתוב על אחד מהם. פעם אחת היה זה על מוטי ביקובסקי, בפעם אחרת על בני בשן. לפני חודשיים פניתי וביקשתי גם לכתוב על הדיסק החדש של שפי ישי, שכבר הולך ונהפך להיסטוריה רחוקה. מיד קיבלתי תגובה שבכיף, והדיסק בדרך אלי.

עברו שבוע, עברו שבועיים, וגם אחרי שלושה שבועות הדיסק לא הגיע. החשד הראשון שלי היה דואר ישראל, למרות שעד עכשיו הם היו די בסדר איתי. למען הסר ספק שלחתי מייל לשרת, כי בכל זאת הוא עיוור, וציינתי שהדיסק לא הגיע אז אולי קרתה תקלה. הפעם הם לא ענו לי מיד אלא רק אחרי שבוע וחצי. למען האמת, כבר הספקתי לשכוח מכל זה כשהם ענו לי שהכל בסדר, פשוט לא היה זמן ושהדיסק יישלח אלי בהקדם.

זה היה לפני אחד עשר ימים. למותר לציין שהדיסק לא הגיע עדיין. אפשר לומר שהם לא חייבים לי כלום, אבל זה יהיה לחטוא לאמת. כי בתור קורא פעיל שגם מפנה אנשים לאתר מתוקף היותי כותב בו, החוזה הוא דו-צדדי. על אחת כמה וכמה אם הם הוציאו קול קורא ושאלו פעמים רבות מי מוכן לכתוב בהתנדבות, ואני נעניתי לקריאה. אומרים שהיה פה שמח לפני שידעתי. עכשיו קצת עצוב לי, כמו שתמיד עצוב לי כשמוסד ותיק אהוב עלי הולך ונעלם לנגד עיני.