לב שבור מגעגועים

היום בבוקר סבתא שלי נפטרה. יכולתי למצוא דרך עדינה יותר לכתוב את זה, אבל לא בא לי ואני קצת שיכורה, אז לכו חפשו. בעצם אל תלכו, תישארו. כי יש לי כל הרבה לכתוב על סבתא שלי שאני לא יודעת מאיפה להתחיל. האם להתחיל מהסוף, שהגיע כל כך מהר וכל כך בפתאומיות? או אולי להתחיל מההתחלה, רק שאני לא יודעת איפה היא. כשנולדתי והראו לסבא ולסבתא שלי, שחיכו מחוץ לחדר לידה, את התינוקת הלא נכונה, שהייתה גם, לא נעים להגיד, ממש מכוערת? או משני הזכרונות שיש לי מהביקור אצלם בלוס אנג'לס, מדיסנילנד ומהדירה שלהם ליד הים? או אולי מהקיץ שביליתי איתם בטקסס? מהבריכה, והאגם, והקאובויים? או אולי מכיתה ד' כשסבא שלי נפטר והתחלנו לבלות עם סבתא המון?

מהטיולים לחו"ל, למשפחה בקנדה, ולספרד ולצרפת, ולטורקיה ולסקי או אולי מהשבוע שהיא לקחה אותי לפריז בכיתה י'? רק היא ואני. בקצב שלנו, איטי ומתבונן וישן בצהריים. ועדיין נגרר לסיור בביוב כי אלוני אמר שזה מרתק. ממשחקי הקלפים, הרמי ליתר דיוק, שלימדו אותי אחרי שסבא נפטר, ואז הצטערו על כך, כי לא הפסקתי לנצח את כולם. מכל הלילות שישנתי אצלה, במיטה הגדולה, מכורבלת היטב, והיינו מקשקשות. ואז לילה אחד – סבתא: "משהו משהו קיפוף", אני: "סבתא, מה זה קיפוף?", סבתא: מה זאת אומרת? זה קוף קטן", אני: "סבתא, זה לא קופיף?". מהאהבה לאוכל איטלקי? מהפעם הראשונה שראיתי אסקימו לימון, יחד איתה, והסמקתי עד לשורשי האוזניים, וכל מה שהיה לה להגיד זה בשביל הזיונים האלו נשארנו ערות?

סבתא שלי נולדה ב-19 בספטמבר שנת 33' בפולין. בגיל 3 היא עלתה לארץ, לת"א. ובכך הצילה את חייה, ויצרה את חיי. ולא סתם עלתה לארץ, אלא התמקמה לה בת"א, וחייתה חיים עירוניים למדי, במונחים של אז. ואז היא פגשה את סבא שלי, טייס, וחתיך ושרמנטי. והשאר באמת היסטוריה.

ומה היה בהיסטוריה הזו? חצי שנה של מגורים בקניה, וביקור באיראן רגע לפני המהפכה, והגעה בטעות לאזכרה של אווה פרון, ואלפא רומיאו אדומה, וחזרה לחבר מהתיכון בצורה הכי רומנטית שיש בעולם, ומגורים בארה"ב, ואינספור טיולים בעולם ובארץ, ולימודים כל הזמן, וחברים כל כך טובים, ומשפחה כל כך אוהבת, ובת ובן ו-3 נכדים, שלא יכולים לדמיין את החיים בלעדייך.