אפר ואבק

יום הזיכרון לשואה ולגבורה 2011 – ברשותכם אני אקרא לו בפשטות יום השואה. 
יום השואה 2011, רואה לסירוגין קטעים ממשפט אייכמן ביוטיוב, סרט דוקומנטרי על הצאצאים של בכירי הנאצים, עוברת על הפיד בטוויטר ומשחקת טטריס. ברקע מדי פעם גלגלצ עם שירים עבריים שקטים, קצת וויסקי ויותר מדי סיגריות. ופתאום אני חושבת כל כך שזה יום השואה הראשון שאני לא בבית של אמא. אמא שרואה סרטי שואה עד אמצע הלילה. אמא שרצתה להצטרף אליי למסע לפולין בכיתה י"ב, וכשסירבתי, מצאה קבוצה ונסעה איתה. נסעה לשם. למחנות ולגטאות. ושלושה ימים אחרי שחזרה, אני נסעתי. לשם.

ילדה בת 17, מה היא מבינה? מה הבנתי אני כשהייתי שם? לא הרבה. 9 וחצי שנים אחרי, ואני חושבת שהערב בכיתי בפעם הראשונה ביום השואה. ויש קשר למה שראיתי. אני יודעת שיש קשר, אבל אני לא יכולה להבין למה רק היום, למה השנה. אולי זה קשור לסבתא, סביר להניח. כמה שנים ייקח לי להפנים את מה שראיתי בפולין? אפשר בכלל להפנים את כל הערמות, והבורות, והגטאות?

למדתי בתיכון בצפון ת"א. רוב השכבה שלי נסעה לפולין. והקשר בין השניים ברור לי. אני לא בטוחה אם "צריך" לשלוח תיכוניסטים למחנות ההשמדה, אם כל אדם, או כל יהודי, צריך לנסוע למחנות הריכוז. אבל אני בטוחה שהמסע הזה השפיע עליי בצורה ששום סרט, שום עדות, שום "יד ושם" לא יכול להתקרב אפילו.

יום השואה 2011, אני בת 27 כמעט. ואני רואה איך פוליטיקאים, מימין ומשמאל, משתמשים בשואה להצדקת הדעות שלהם. ובא לי להקיא בגללם. וכל מה שאני מצליחה לעשות הוא לחפש קרובי משפחה באתר של "יד ושם".  ולכתוב.