אל תלכי ממני

אני מאוהב ב'מאסטר שף'. זו המסקנה שהגעתי אליה אחרי התכנית האחרונה שצפיתי בה בשבת, ויש בה גם צד מעט עצוב. סוף כל סוף תכנית ריאליטי שעוסקת בתחום שקרוב לליבי, עם שילוב מדויק ומוקפד לעילא ולעילא בין תמהיל משתתפים מגוון ואיכותי (בניגוד לרמה הירודה, למשל, של משתתפי האח הגדול) לבין פאנל שופטים שמשלים זה את זה באופן מושלם (וטוב על כך שרפי אדר הועזב, הוא גם ככה היה מיותר).

ואם כל זה לא מספיק, אז גם בצד התוכני והטכני התוכנית הזו מתעלה בכמה רמות על כל תכניות הריאליטי למיניהן שהופקו כאן בשנים האחרונות – כן, כן, כולל הישרדות, היפה והחנון, המירוץ למיליון וגם, השם ישמור, כוכב נולד.

פאנל השופטים המושלם בתולדות הריאליטי מאז אלי אילדיס ו'סוף הדרך'

במקום פרקים ארוכים שנמשכים כאורך הגלות מבלי שמתרחש דבר מעניין ועונה שנפרשת על פני חודשים ארוכים, הפורמט של 'מאסטר שף' קיצץ את השומן המיותר, תרתי משמע: 14 פרקים הנפרשים על פני 7 שבועות; כל פרק באורך של שעה וחצי; מס' מאוד מצומצם של "פרקי אודישן"; הדחה בכל פרק (ולעיתים אף שתיים) והחלק הכי טוב – בלי אס. אמ. אסים מעצבנים ובלי הדחות על סמך בריתות אלא נטו על סמך השיפוט האובייקטיבי של השופטים. זאת אומרת, אם לא מתחילים להיכנס לכל מיני תיאוריות קונספירציה למיניהן.

אז נכון, המשימות אולי לא הכי מקוריות ומעניינות, אבל הן לא לב התכנית מלכתחילה אלא, כאמור, המשתתפים, שכל אחד מהם מביא לשולחן את עולמו האישי והצבעוני (כמעט בלי להיכנס למסחטות רגשיות צהובות) והשופטים – ובראשם אייל שני וציטוטיו המופתיים, שהם לבדם סיבה מספקת לצפייה בתכנית. ובתוך כל זה, אליה וקוץ בה. דווקא ברגע שבו הצלחתי להתלהב ולהתאהב בתכנית, היא נגמרת לי – הגמר הגדול והחגיגי יתרחש במוצאי שבת הקרוב.

אלקנה, שנכון להיום בבוקר המתמודד האהוב עלי (זה משתנה כל יום)

קשה לי לעמוד על הסיבות האמיתיות שבגללן התכנית עשויה ככה, אבל ההשערה שלי היא שמדובר בשיקולי הפקה שלא בהכרח נובעים משיקולים תוכניים, אלא דווקא משיקולים אחרים. למשל, שיקולי תקציב או שמדובר בסוג של "פיילוט" שנערך עבור הזכיינית מתוך חשש שאולי היא לא תזכה לכל כך הרבה פופולאריות (מה שהתבדה מהר מאוד).

בדיוק בגלל זה אני לא יודע אם האהבה שלי למאסטר שף תעבור את מבחן העונה השנייה. מהניסיון שסיפק לנו עולם תכניות הריאליטי עד עכשיו, כנראה שכבר בעונה הבאה היא תהפוך למסטיק בלתי נגמר כמו אחיותיה שהוזכרו כאן. עד אז, אני אנצל עד תום כל שנייה ושנייה ממנה ואנסה להתחנן: אל תלכי ממני.

חדש, ישן ולא מזמן – טייק 2

נפתח בוידוי: במקור, כשהעלנו לכאן לפני כמה שבועות את הפוסט "חדש, ישן ולא מזמן", תכננו להעלות מדי סופשבוע פוסט עם שלושה שירים, כדי שיהיה טעם מתוק בפה. בפועל יצא שנסיבות החיים היו גדולות עלינו יותר מכפי ששיערנו, ולא הצלחנו להפוך את זה למנהג שבועי כבר בשבוע שלאחר מכן. גם לא בזה שאחריו. אבל למה לבכות על חלב שנשפך אם אפשר פשוט לקנות קרטון חלב חדש? אז הנה, שלושה שירים לסופ"ש (לחצו על השמות כדי להקשיב להם, ותודה לסאונדקלאוד). בתקווה שמתישהו נצליח לעשות את זה באמת מנהג שבועי וגם להטמיע אותם בוורדפרס.

חדש: כל החתיכים אצלי – איה תגידי

אני חושבת שגיל 17 הייתה התקופה בחיים שלי ששמעתי הכי הרבה מוזיקה. מוזיקה חדשה, קלאסיקות ידועות, אלבומים ישנים שחשבתי שאף אחד אחר לא מכיר. לא משנה מה זה היה ואיפה הייתי, שמעתי מוזיקה רוב שעות היממה. עם השנים יש לי פחות זמן, פחות אנרגיה להשקיע במוזיקה וכל מה שמסביב לה. אבל מדי פעם אני מוצאת את עצמי מתאהבת במשהו חדש. זה קרה לי שבוע שעבר ברוטשילד 12. הרבה זמן שמעתי על "כל החתיכים אצלי" והתכוונתי ללכת להופעה שלהם בהזדמנות. שבוע שעבר זה קרה.

כל החתיכים אצלי במיטה – צילום: שגיא בן-נון

ישן: Anouk feat. Kane – My Best Wasn't Good Enough

לפני 15 שנים בערך פרצה לחיינו הזמרת ההולנדית אנוק עם הלהיט Nobody's Wife. עד לפני שבוע, חוץ מהשיר הזה ומהשיר Michel, לא הכרתי אותה ממש. אז חבר נתן לי להקשיב למספר שירים שלה. אני מודה שהגעתי קצת סקפטי למפגש המחודש איתה, אבל אולי דווקא בגלל שהגעתי מהמקום הזה התאהבתי בה עכשיו, ובמיוחד בשיר הזה, דואט מקסים שלה עם הזמר Kane. אגב, היא עדיין פעילה ומאחוריה כבר כתשעה אלבומים, באחד מהם יש שיר העונה לשם ירושלים. אז אולי יש סיכוי שנראה אותה כאן בקרוב?

ולא מזמן: Beck – The Golden Age

בחמישי שעבר הייתי בפגש חב"ציות, או בעברית נפוצה יותר – נפגשתי עם חברות מהצבא. לאחרונה חזרנו להיות בקשר, וזה מאוד משמח אותי. אני לא זוכרת אם באותו ערב דיברנו על sea change של בק או שזה היה עם מישהו אחר, אבל האלבום הזה לנצח יזכיר לי את תקופת הקד"צ סלאש טר"צ, שעצוב לחשוב אבל הייתה לא מזמן. הייתי נרדמת עם הדיסקמן שלי ומתעוררת עם הכבל של האוזניות כרוך סביב הצוואר. לחלוטין למות למען המוזיקה. sea change היה אחד הדיסקים האהובים עליי באותה תקופה, והייתי שומעת אותו כמעט כל יום. האמת, אני מרגישה שזה היה ממש מזמן.

שתהיה שבת מקסימה. אנחנו הולכים עכשיו להשתעל בשקט.

הזוקיני המעופף

בעבר הלא כל כך רחוק שלי סלדתי מתכניות הפסאודו-ריאליטי למיניהן. התרחקתי לגמרי מכל הכוכבנולדים למיניהם בטענה שזו תרבות רדודה, והתמקדתי בתכניות איכות. כלומר, ערוץ 8. בינתיים השנים עברו, אני התבגרתי והתברגנתי ולמדתי שלפעמים גם לשבת מול המסך ולשטוף את העיניים מול תכניות מטופשות יכול לשרת את האינטרס שלי, בכך שזה פשוט מנקה את הראש.

הפעם הראשונה הייתה בכוכב נולד, תכנית שבה התחלתי לצפות בעונה החמישית או השישית (מי סופר) בטענה שכיוון שאני מוזיקאי, או לפחות יוצר מוזיקה, יש לה איזה שהוא ערך מוזיקלי בעיני. נגיד. אחר-כך הגיעה גם השרדות, שאת הגרסה האמריקאית שלה ראיתי בשמונה (!) העונות הראשונות שלה.

מאז זרמו הרבה מים בנהר והיום, הרבה בזכות בת הזוג שלי, אני מוצא את עצמי נהנה מתכניות נוספות רבות, ואפילו מודה בכך בלי בושה: היפה והחנון, רוקדים עם כוכבים וגולת הכותרת – התכנית מאסטר שף, שהתחלתי לראות אותה ממקום מושבי כבשלן חובב ונשארתי בזכות אייל שני, האיש והמשורר.

אייל שני, צילום: מגיסטר

עבור מי שלא צפה בתכנית, מדובר באחד מהשופטים, שף מפורסם מסוג האנטי-שף שמבשל לפי רגש, מאניש את חומרי הגלם שלו ומנהל איתם מערכת יחסים משל היו בני תמותה רגילים. עם העגבנייה, למשל, הוא בקשר אינטימי ומיוחד כבר שנים רבות.

בתור שופט בתחרות עליו להתייחס למנות, ומה אומר ומה אגיד – הבנאדם מגדיר מחדש את מושג הביקורת. כך למשל בתוך ביקורת שאמורה לחוות דעה על המנה, הוא שוזר משפטים כגון "טבח טוב מרגיש אם המנה שלו נהנית במחבת" או "כשאת הורגת כוסברה את הורגת את הנשמה שלך".

לאחרונה קמה חבורת יוצרים ישראליים מאוד מקוריים, אשר הפכה את אמרות השפר האלה לסרטוני אנימציה קצרים הממחיזים כיצד אייל שני מתנהל בחיי היום יום. אז במקום להיות מניאק, הנה אני משתף אתכם בשני הסרטונים שפורסמו עד כה, כדי שגם אתם תחשפו לפלא. כאן הוא נראה מתדלק את הזוקיני המעופף, ואילו כאן, מסכל שוד בנק (לצערי שוב, בגלל מגבלות וורדפרס, ניתן רק להפנות לקישור ולא להטמיע אותו).

תבלו.

לידיעת הקורא בארני סטינסון

בשבועות האחרונים אני עורך דיון מעמיק עם עצמי אודות עתידי – לאן אמשיך מהנקודה בה אני נמצא, שבלשון המעטה, לא מספקת אותי. אחד הכיוונים שעולה בדיונים האלה הוא חזרה לאקדמיה, ללימודי המשך שככל הנראה יהיה בתחום מעולם הרחב של הפסיכולוגיה (בין אם זה תואר שני בפסיכולוגיה או לימודי תעודה במקצוע טיפולי כלשהו).

הבעיה היא שאני אוהב ללמוד מצד אחד, אבל שונא לחקור מצד שני. הלימודים בתואר הראשון היו מהנים, עד שהגיע הרגע שבו התיישבתי לנתח את הסמינר שלי ומצאתי את עצמי מזיע מול ספרים ומחפש אסמכתאות לכל מיני אמרות מובנות מאליהן כגון "גברים נמשכים יותר לנשים סקסיות". מצד שלישי, אם לחקור, אז כבר לחקור דברים מעניינים. כמו החוקרים האיטלקיים האלה, שלא רק חקרו משהו מאוד מעניין ושימושי, אלא גם זכו לתהילת עולם עם כתבה באתר הפופולארי מאקו.

אני לא יודע מה איתכם, אבל בהינתן המידע החדש הזה, אני חושב שבטור 'בעד' (החזרה לאקדמיה) הולכים ומצטברים עוד כמה איקסים.

חדש, ישן ולא מזמן – שלושה שירים לסופ"ש

מי שקרא השבוע את הבלוג ודאי שם לב לריבוי הפוסטים בשבוע האחרון. כנראה שאחרי החגים בא התאבון שלנו לשתף, אז קיטרנו על החיים, על התקשורת ועל המדינה וגם סתם ברברנו שטויות. ועכשיו בא גם הרצון לדבר על מוסיקה, ומה יותר טוב מאשר לתת שלוש המלצות על שירים נהדרים שתקועים לנו בראש בזמן האחרון? ואם זה לא קורא לי ולגברת הורודה לחזור ולשתף פעולה – אז אנחנו לא יודעים מה כן.

הערה: אנו מתנצלים, אך וורדפרס מונע מאיתנו להטמיע את השירים כחלק מהפוסט. לכן כדי לשמוע אותם תצטרכו ללחוץ על השם, ולעבור לקישור חדש שם הם יפתחו לכם.

חדש: עמיר לב, כבוי (בהופעה בזאפה)

מוקדם יותר השנה הוציא עמיר לב דיסק הופעה אקוסטי מהופעה שבה אירח את ברי סחרוף וגבע אלון. כאספן כפייתי של מוזיקה אני אוהב אלבומי הופעה, בגלל הביצועים המיוחדים והאירוחים שבדרך כלל מתרחשים בהופעות המוקלטות. אני גם אוהב את ההופעות של עמיר לב מלאות הדיסטורשנים והמילים שמפגיזות את הכנות בפנים, אבל בהופעה הזו עמיר נותר לבד, חשוף – רק הוא והגיטרה לבד על הבמה. לא בכל השירים הוא מצליח לתרגם את מה שעובד טוב בגרסת הדיסק אבל כאן, ברגע השיא של האלבום, הוא מארח את ברי סחרוף וגבע אלון, שני גיטריסטים בחסד, לחגיגה של גיטרות כחול לבן. מעין קרוסבי, סטילס ויאנג, אם אפשר להפריז במחמאות.

ישן: Nick Drake – Time Has Told Me

אתמול בבוקר מצאתי את עצמי ערה ובדרך לעבודה מוקדם מכרגיל. מוקדם מהסוג שהמוח שלי עוד לא ממש ער ולא ממש קולט מה קורה סביבו. בעודי מחכה לאוטובוס שאף פעם לא מגיע בזמן התחלתי לזמזם לעצמי, ובגלל שהרחוב עוד היה יחסית נטוש, הרשיתי לעצמי לשיר קצת. אבל בשקט. לא שאפשר באמת לצעוק את השיר הזה.

לא מזמן: Sophie Solomon – I Can Only Ask Why (מתוך: Poison Sweet Madeira)

סופי סולומון מוכרת יותר בתור נגנית הכינור של אוי ואבוי, להקת הכליזמרים הסמי-יהודית שאלבום הבכורה שלה משנת 2000 עירבב בין גרוב מקפיץ ולופים מגניבים לבין מוזיקת כלייזמרים ולחנים יהודיים כגון "קול ששון וקול שמחה". בשנת 2006, מעט אחרי שפרשה מההרכב, הוציאה סולומון אלבום סולו שממשיך את הקו המוזיקלי של אוי ואבוי, עם הרבה יותר דגש על כינור ועל קטעים אינסטרומנטליים.

אז שיהיה לכם אחלה סופ"ש, שתצאו ותשתו ותעשו שטויות ותנוחו ותקראו ותשמעו מוזיקה.

<object style="vertical-align: middle;" valign="middle" width="200" height="20"><param name="movie" value="http://static.boomp3.com/player2.swf?id=o5f47fmefq8&title=Amir+Lev+-+Kavuy+%28feat.+Berry+Sakharoff%29"></param><param name="allowFullScreen" value="false"></param><param name="allowscriptaccess" value="always"></param><embed src="http://static.boomp3.com/player2.swf?id=o5f47fmefq8&title=Amir+Lev+-+Kavuy+%28feat.+Berry+Sakharoff%29&quot; type="application/x-shockwave-flash" allowscriptaccess="always" allowfullscreen="false" width="200" height="20" wmode="transparent"></embed></object><a href="http://boomp3.com/mp3/o5f47fmefq8-amir-lev-kavuy-feat-berry-sakharoff&quot; target="_top">Amir Lev – Kavuy (feat. Berry Sakharoff)</a>

שרב כבד

אתמול במהלך שיחה עם חברים העלה אחד מהם קוריוז קטן על חשבונו של אחר, משפטן מתמחה במשרד עורך-דין, שגם היה נוכח בשיחה: הדבר היחידי שמשתנה אצל בוגרי תואר במשפטים הוא שמתחילים לקרוא את האותיות הקטנות. זה מצחיק, אבל לא רחוק מהאמת. רובנו לא קוראים את האותיות הקטנות, וזה אך טבעי: אנחנו מוצפים מדי יום בכל כך הרבה מידע, שאנחנו נאלצים להיעזר בקיצורי דרך כדי להקל על העומס כגון סטריאוטיפים או היוריסטיקות.

אבל לכל מטבע יש שני צדדים, ולצערי בעולם שלנו יש מי שמנצל את זה בשביל הרווח האישי שלו. קוראים להם העיתונאים. זה לא סוד שהעיתונים רוצים למכור, ולכן הם מוכרים לנו את עצמם בעזרת ידיעות עם כותרות ענק "אטרקטיביות". חלילה הם לא משקרים. כל מה שהם רושמים, בדרך כלל, הוא אמת – אחרת יסתבכו עם ועדת האתיקה – אבל הבעיה היא עם מה שהם לא אומרים. מה שהם מסתירים.

שוב, אני לא מחדש שום דבר. כל תלמיד שנה א' בלימודי תקשורת ידע להגיד לכם את זה, ולא רק הם. כל ההקדמה הזו היא רק כדי להסביר למה העמוד הראשי של אידיוט אחרונות, "העיתון של המדינה" עאלק, עיצבן אותי היום כל כך כאשר ניצל עד תום את גילוי החיידק העמיד לאנטיביוטיקה בבי"ח שיבא.

כפי שאפשר לראות, העורך יוצר המון עניין בכותרת הראשית שלו. חיידק, ועוד מסוג מאוד נדיר ועמיד, זה מפחיד. אפשר לחשוב ממש שעוד רגע פורצת המגפה. ואם זה לא מספיק, אז הם ממשיכים ומזהירים "איפה אפשר להידבק?", "מה קורה להידבק?", ו"איך אפשר למנוע התפשטות?" נחש צפע. נחש צפע.

רק כשמגיעים לידיעה עצמה (בעמוד 8, בלב ליבו של העיתון, וזה כבר לא משנה כי קנינו אותו) מגלים את האמת המלאה: הסיכוי להידבק מחוץ לבי"ח הוא אפסי. אזעקת שווא. שרב כבד. אפשר להירגע.

לידיעת החברים

אחד הדברים המבאסים בימי הולדת הוא שלל המתנות חסרות הערך שאתה מקבל. מבחינתי, ביום הולדת יש שלושה סוגים של מתנות: מתנות עם המון המון מחשבה מאחוריהן, מתנות שאני ממש ממש צריך או מתנות סופר-מגניבות . כל דבר אחר – מבאס.

כדי לא להעליב אף אחד, אני לא אפרט אילו מהמתנות שקיבלתי בשנים האחרונות לא ענו על אף אחת מהקטגוריות האלה במובהק, ורק אציין שאני דוגל בעקרון שאם אין רעיון מקורי למתנה עם מחשבה – פשוט צריך לשאול את נער/ת יום ההולדת מה הוא/היא רוצים לקבל. כך תיחסך הרבה עוגמת נפש.

למרות שיום ההולדת הבא שלי יהיה רק עוד כמה חודשים, נתקלתי היום בלמה-נט בכתבה נהדרת על כמה גאדג'טים בלתי שימושיים בעליל. לצערי רובם לא שיעשעו אותי במיוחד אבל אחד מהם שכן תפס לי את העין, הפנה אותי לאתר יפני מלא גאדג'טים כאלה. או כמו שאני חושב שהוא צריך להיקרא – אתר של כל הדברים הכי שימושיים שאף אחד לא חשב אי פעם להמציא כי הם נשמעו לו מפגרים מדי.

אז בבקשה פתחו מחברות ורשמו, כדי שאם בכל זאת תתקעו בלי רעיון למתנה ליום הולדת הבא שלי (בהנחה שבאמת תרצו להביא לי אחת אחרי פרץ ההתנשאות שלי) – תדעו מה אתם יכולים להביא לי. כל הג'אדג'טים, אגב, הם אמיתיים לחלוטין וניתנים לרכישה – לחצו על הכותרת ותגיעו אליהן באתר.

מפענח שפת כלבים

תמיד חלמתי לדעת מה כלבים אומרים. כולנו חלמנו לדעת את זה, בדיוק כמו שכולנו רצינו שיהיו לנו קפיצים ברגליים. אמנם אין לי כלב, אבל לאבא שלי יש כלב גדול שאני מאוד אוהב, וגם להורים של החברה שלי יש כלבה מקסימה. כך שהמתנה הזו אולי לא תהיה הכי שימושית – אבל היא כן תהיה במידה מסוימת, ובמדד המגניבות/שימושיות (המבוסס על מדד החתיכה/משוגעת) המתנה הזו תהיה בצד החיובי של הסולם.

לא יודע מה איתכם, אבל הכלב הזה נראה לי כמו בובה

מקליט לאחור

טוב, אם אתם רוצים לקנות לי משהו שישמש אותי במשך שעות ארוכות – אז לכו על זה. מכשיר שלא ברור לי כמה סמים לקח מי שפיתח אותו, אבל הוא מקליט אתכם ואז משמיע את מה שאמרתם, רק מהסוף להתחלה. באתר משווקים אותו בעזרת המשפט "נסו להקליט את עצמכם אומרים משפט לאחור ואז השמיעו את ההקלטה – וראו אם הצלחתם!"

קופסת פותחן

בתור ילד, מה שהכי אהבתי בפחיות קולה הוא רעש הפתיחה שלהן. למעשה, אני נשבע לכם שכבר בגיל צעיר מאוד אמרתי לחבר שלי שהפרסומת של קוקה-קולה צריכה להיות בסך הכל הקלטה של רעש פתיחת הפחית. זה הכל. אז הנה, עוד משהו שישעשע אותי שעות – קופסת פותחן שאפשר לפתוח ולסגור אינספור פעמים ובכל פעם היא תשמיע את רעש הפתיחה המדובר.

זה כל כך מגניב, שכל מילה נוספת מיותרת

טישו על גלגלים

כמה פעמים יצא לכם להזדקק לטישו, אבל הוא בדיוק היה בחדר השני? איזה מבאס זה לראות סרט, ואז באמצע כשצריך טישו לעצור הכל, לקום, וללכת להביא אותו? אז הנה הפתרון – קופסת טישו על גלגלים שמופעלת באמצעות שלט רחוק. לא צריך לקום מהספה, לא צריך ללכת לשום מקום. הטישו יגיע אליכם. רק אל תשכחו לקחת את השלט הרחוק.

רובוט בירה

הפריט האחרון, לצערי, אזל במלאי. נכון לעכשיו. אבל אל תתייאשו – אולי עד יום ההולדת שלי הם יחדשו את המלאי. בכלופן – מדובר בחלום של כל חובב בירה קרה: רובוט מקרר שגם מקרר לכם את הבירה וגם מוזג אותו עבורכם. מעין מלצר על גלגלים שלא צריך טיפ ולא שותה לכם את הבירה. איזה כיף! חבל רק שהוא אזל במלאי, כאמור, ושהוא מתאים רק לפחיות בירה (כמה אמריקאי מצידם). בואו נקווה שיבוא היזם הישראלי שיפתח גרסה כזו לבקבוקי גולדסטאר. אני מבטיח לשקול לקנות.

ואם אחרי כל זה, עדיין לא מצאתם מה להביא לי – אני תמיד אשמח לבובה של גיבורי הציונות.

לו היו לי שלושה ילדים

אחת לכמה חודשים המדינה, או ליתר דיוק התקשורת החילונית – סוערת בעקבות פרשייה חדשה שקשורה לאחינו האברכים. פעם זה סביב בי"ח ברזילי, אחר-כך סביב הזזת שעון החורף כמעט חודשיים לפני שאר העולם, ועכשיו סביב החוק שזכה לכינוי "חוק האברכים". כחילוני, אני לא מסתיר את דעתי על אותם אברכים – ואפילו כתבתי על זה פעם כאן.

כך שאני לא ממש מרגיש צורך לחזור ולפרט שוב על כמה שאני מתעב את האוכלוסיה הזו כי היא מוצצת את הדם של שאר האוכלוסיה בארץ, ולא רק של החילונים אלא גם של הדתיים לאומיים, חובשי הכיפות הסרוגות. אלה שהולכים לעבודה, משרתים בצבא ומשלמים מיסים כמו כל אזרח אחר. אלה שמבחינתי הם היהודים האמיתיים, ולא אותו מיעוט קיצוני פאנאטי.

למען האמת, בגלל שכבר כתבתי על זה בעבר גם לא חשבתי להתייחס לחוק המגוחך הזה ולכתוב פוסט. מקסימום אולי לחשוב ביני לבין עצמי עד כמה אני פראייר שלא עשיתי שלושה ילדים בגיל 21, ואויה לבושה – מימנתי בעצמי את התואר הראשון שלי. לא רציתי, עד שביקרתי היום בסופר.

פעם זה היה הדוס היחידי שהיכרתי

למי שלא יודע אני תושב ירושלים. אחד מהיתרונות של מגורים בירושלים הם הסופרים החרדיים – שם תמצאו כמעט את כל מוצרי הצריכה הבסיסיים בזול. נכון, לא יהיה הרבה מבחר והמותגים יצומצמו לתנובה או צבר אבל בינינו, למי אכפת שאין לי שם דנונה בעשרים טעמים? בסופו של דבר, כשמשלמים שם על כל דבר כ-20 אחוזים פחות (נגיד קופסת חומוס – שעולה 11 ש"ח במקום 15), או לחילופין מקבלים מוצר בגודל ענק (כמו קורנפלקס של תלמה בגודל מפלצתי) – זה לא משנה.

אז היום הייתי בסופר, ועמדתי בתור כדי לשלם. לפני עמדה משפחה חרדית עם חמישה ילדים. צנוע. בעודי עומד, שמתי לב שהילדים בוהים בי משל הייתי מיצג בגן חיות. לא התייחסתי לזה בהתחלה אבל הם המשיכו להביט. חשבתי שזה בגלל שיש לי זקן צרפתי ושיער ארוך, אבל אחרי עוד כמה שניות, בהן הסתכלתי סביב וראיתי רק שחור – הבנתי. זה בגלל שאני חילוני. אז גם נפל לי האסימון: לא אכפת לי שהחוק הזה מביא כסף לאברכים. אכפת לי שהוא הופך אותי למיעוט המקופח במדינה הזו.

והציבור החילוני? שותק.
העיקר שכולנו יהודים.

יומן נעורים

גיל ההתבגרות. שתי מילים שעדיין יכולות  להעביר בי צמרמורת מסויימת. כמה מפתיע זה שלא כל כך אהבתי את גיל ההתבגרות. בעיקר לא אהבתי את עצמי בגיל ההתבגרות. ועם כמה שעברו אי אילו שנים מאז, לפעמים אני מוצאת את עצמי במצבים שמחזירים אותי במהירות האור לאיך שהרגשתי אז. ואני לא מדברת רק על חוסר הביטחון העצום, או על הפקפוק העצמי הבלתי פוסק. אני מתכוונת לרגעים האלו שאני מרגישה כל כך מודעת לעצמי, יותר מדי מודעת לעצמי. אני מרגישה כל מילה שיוצאת לי מפה, כל תנועה שאני מבצעת, כל נשימה. המוח שלי נכנס למצב טורבו שמנסה לשקלל כמה שיותר נתונים מהסביבה, מנסה להבין איך אני נתפסת בעיני כל מי שסביבי. ואז קורס, ואני רק מנסה למצוא קיר להתחבא בו.

היום אני כבר כמעט לא מחפשת קירות להתחבא בהם. רוב הזמן אני לא מתהלכת בעולם ושואפת לדעת מה כל האנשים שרואים אותי חושבים עליי. אבל כן יש את הרגעים האלו, שמתחילים מחוסר אונים, עוברים דרך ייאוש ומגיעים לעצב. והיום, בדיוק כמו פעם, שני דברים מצילים אותי מעצמי. החברים הטובים, אלו שאני יכולה באמת ובתמים להגיד שמכירים אותי. אלו שאני יכולה באמת ובתמים להגיד שתמיד היו שם בשבילי. ותמיד יהיו שם.

ומוזיקה. תחושת האושר הזו שמתפשטת מהאוזניים ועד כפות הרגליים והידיים, וממלאת את כולי כשאני שומעת שיר שאני אוהבת במיוחד. החיוך הזה שאני חולקת רק עם עצמי. ההבנה שחוסר האונים, הייאוש והעצב מתנדפים לאוויר, ובמקומם חוזרים הביטחון בעצמי, השלווה והשמחה.

ועם כל הקושי שבגילאי העשרה, מצאתי בו שני דברים נפלאים – החברים הכי טובים שלי והמוזיקה שאני הכי אוהבת.
אז הנה שיר שאני אוהבת במיוחד:

כמעט מבוגרים

הפעם הראשונה שראיתי את "Almost Famous" הייתה ברב חן בכיכר דיזנגוף בלילה חורפי בכיתה י"א. לפני הסרט ישבנו ב"קודה". מי שהכיר את המקום יודע שהוא היה סוג של באר, סוג של בית ואחד המקומות הבודדים שמצליחים להשתיק את כל הקולות הלא רצויים בחיים. זה היה אחד מהלילות האלו שבמבט לאחור היו מושלמים.

"Does anybody remember laughter?"

מוזיקה הייתה מרכז החיים שלי בתיכון. היא הצילה אותי מעצמי פעם אחר פעם. היא הייתה הציר סביבו סידרתי את גיל הנעורים. את מרבית הכסף שלי הוצאתי על דיסקים, גם כשכבר ידעתי איך מורידים מוזיקה מהאינטרנט. אינספור שעות אחה"צ הוקדשו לשיטוטים בחנויות תקליטים בקינג ג'ורג' ואלנבי, לנבירה בארגזים בחיפוש אחר ניל יאנג או פינק פלויד. שיטוטים שתמיד הסתיימו בטאואר רקורדס, בית המקדש שלי דאז. ועוד יותר שעות ביליתי בהאזנה לכל מה שקניתי, לכל מה שחברים שלי קנו, לשיחות עד לשעות הקטנות של הלילה על משמעויות של מילים וסולואים של גיטרות, על רצועות נסתרות בסוף של דיסקים ועל העטיפות שלהם, והחוברות שמצורפות. לפעמים אני מתגעגעת לחוברות המצורפות.

"It's a voice that says here I am and fuck you if you can't understand me"

גיל ההתבגרות. תקופה קשה לכולם, אבל נדמה לך שרק אתה סובל. כל מה שרציתי בגיל ההתבגרות זה להיות כמו פני ליין. להיראות כמוה, להתלבש כמוה, לדבר כמוה, להיות מסתורית ונונשלנטית כמוה. חבר טוב פעם אמר לי שאחד הדברים היפים בי זה הפער הזה בין מי שאני ובין הדמויות האלו שאני מעריצה. הקשבנו יחד לטומי עם נר דולק וניסינו לראות את העתיד שלנו. אני עדיין לא יודעת מה העתיד שלי, אבל כל עוד החבר הזה, וחברים אחרים, נמצאים בחיים שלי אני יודעת שהוא יהיה טוב.

"It's all happening!"

כמעט 10 שנים עברו מאז הפעם הראשונה שראיתי את Almost Famous. הרבה קרה מאז. גדלתי (נכון, לא בגובה), התבגרתי (קצת) ואני כבר לא רוצה להיות פני ליין. רוב הזמן לפחות. אבל כשאני עצובה, או במצב רוח מוזר, ולפעמים רק בשביל הכיף, אני רואה שוב את "כמעט מפורסמים" ונזכרת במי שהייתי בגיל 16 וחצי, ומחייכת.