Skip to content

אומרים שהיה פה שמח

15 בדצמבר 2010

אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדתי והכל היה פשוט נפלא עד שהגעתי. היו תכניות טובות בחינוכית שלימדו אותנו לקרוא, לספור וגם לדבר אנגלית. היה ערוץ אחד שהיה מדורת שבט. ולאבא שלי הייתה מכונית אלפא רומאו. ואז הגעתי לעולם, והגיע הערוץ המסחרי, והגיע האינטרנט והחיים התקדמו בקצב מסחרר. וזה לא שהדברים הפכו להיות פחות שמחים, אלא שונים, אחרים. היום יש ערוצי טלוויזיה באינטרנט, היום אפילו יש לי איי-פון. לאבא שלי עדיין לא. אבל כשאני אומר שהיה פה שמח לפני שנולדתי, אני בעצם מתכוון ל-היה פה שמח לפני שידעתי.

כי לפני שידעתי היו פורומים באינטרנט שבהם אנשים ניהלו קשרים וירטואליים, והיה גם אתר אינטרנט כחול-לבן למהדרין שהוקדש לביקורות מוזיקה של גולשים. מעין כר פורה לכל מי שחלם אי פעם להיות מבקר מוזיקה ולא הצליח בשם "השרת העיוור". בתקופת השיא של השרת כתבו בו וניהלו אותו אנשים טובים ומוכשרים, כמו למשל גיא חג'ג'. עלו בו ביקורות חדשות מדי יום על מגוון אלבומים והופעות (לא בהכרח ישראליים), התנהלו בו דיונים עניינים על מוזיקה ישראלית וגם נוסדה שם פינה שלימים הפכה לבלוג האישי של חג'ג'.

למען הגילוי הנאות גם אני כתבתי באתר פעם, אבל גיליתי אותו באיחור ניכר מאז היווסדו. אני עדיין שולח אליו ביקורת מדי כמה חודשים, סתם בשביל הכיף. לפעמים אני גם מרים את הכפפה שהם מציעים לי, מקבל מהם איזה דיסק ישראלי חדש וכותב עליו 500 מילים.

השרת מסריח מהראש

אבל היום, האתר רחוק מאותה תקופת שיא. אמנם אין לי סטטיסטיקה רשמית של האתר אבל כמות התגובות הזעומה לכל אחת מהביקורות או הכתבות מעידה על כך שאו שאין לו כבר את אותה כמות הקוראים או שהוא פחות מצליח לעורר עניין. גם הביקורות עצמן עולות בקצב איטי למדי, למרות שבתקופה האחרונה ניכר שיפור מסוים בתחום הזה.

כל זה אולי לא נעים, אבל לגיטימי. אתר ראוי שיהיה באוויר גם אם יהיה לו קורא אחד. גם אם אני נכנס אליו רק פעם בחודש-חודשיים כדי להציץ ולראות מה נשתנה. אפילו אם עולה בו ביקורת אחת לשבוע וגם אם הפורמט שלו נשאר פחות או יותר אותו הדבר כבר שנים ארוכות, ומזמן כבר לא נראה עדכני או מנצל את החידושים הטכנולוגיים (כבר ציינתי שיש לי איי-פון? מה עם איזו אפליקציית השרת העיוור).

הבעיה מתחילה כשהראשים מתחילים להרים ידיים. כשגם להם כבר אין כח לעשות את העבודה, שרובם עושים בהתנדבות. אם הקברניט החליט לנטוש את הספינה, למה שהנוסעים ימשיכו עליה? וזה בדיוק מה שקורה בתקופה האחרונה. הפורמט וקצב הכתבות הן רק שני סימפטומים לכך. סימפטום חמור בהרבה נגלה לי ממש לאחרונה.

יכול להיות שזה נגמר

כמו שציינתי, מדי פעם אני מעיין ברשימת הדיסקים שיש להם לחלק תמורת כתבה, ומבקש לכתוב על אחד מהם. פעם אחת היה זה על מוטי ביקובסקי, בפעם אחרת על בני בשן. לפני חודשיים פניתי וביקשתי גם לכתוב על הדיסק החדש של שפי ישי, שכבר הולך ונהפך להיסטוריה רחוקה. מיד קיבלתי תגובה שבכיף, והדיסק בדרך אלי.

עברו שבוע, עברו שבועיים, וגם אחרי שלושה שבועות הדיסק לא הגיע. החשד הראשון שלי היה דואר ישראל, למרות שעד עכשיו הם היו די בסדר איתי. למען הסר ספק שלחתי מייל לשרת, כי בכל זאת הוא עיוור, וציינתי שהדיסק לא הגיע אז אולי קרתה תקלה. הפעם הם לא ענו לי מיד אלא רק אחרי שבוע וחצי. למען האמת, כבר הספקתי לשכוח מכל זה כשהם ענו לי שהכל בסדר, פשוט לא היה זמן ושהדיסק יישלח אלי בהקדם.

זה היה לפני אחד עשר ימים. למותר לציין שהדיסק לא הגיע עדיין. אפשר לומר שהם לא חייבים לי כלום, אבל זה יהיה לחטוא לאמת. כי בתור קורא פעיל שגם מפנה אנשים לאתר מתוקף היותי כותב בו, החוזה הוא דו-צדדי. על אחת כמה וכמה אם הם הוציאו קול קורא ושאלו פעמים רבות מי מוכן לכתוב בהתנדבות, ואני נעניתי לקריאה. אומרים שהיה פה שמח לפני שידעתי. עכשיו קצת עצוב לי, כמו שתמיד עצוב לי כשמוסד ותיק אהוב עלי הולך ונעלם לנגד עיני.

מודעות פרסומת

ויקיליקס חושפים: סין לארה"ב – תקחו את יאו מינג**

14 בדצמבר 2010

חימום על הפרקט תמורת חימום היחסים:
במסגרת הניסיונות להפיג את המתיחות בין ארצות הברית לבין סין ביקש המשטר הקומוניסטי לפני כתשעשנים שהבית הלבן ישכנע את קומישינר ליגת ה-NBA, דיוויד סטרן, לשלב את שחקנם הבכיר, יאו מינג, באחת מקבוצות הליגה.

לפי מסמכים שנחשפו הלילה (ב') באתר ההדלפות "ויקיליקס" ופורסמו בעיתון "יוסטון כרוניקל", ההצעה הלא שגרתית הועברה לשגריר האמריקני בסין שעדכן על כך את הממונים עליו בוושינגטון. הם העבירו את הבקשה ישירות לקומישינר, אשר חזר אליהם עוד באותו ערב עם הבשורה: מצאתי את הפראיירים – יוסטון רוקטס.

במברק, שנשלח ב-4 בינואר 2002, נכתב כי גורמים בסין הציעו את המחווה, שלטענתם יכולה להיות "הזדמנות לבנות רצון טוב". במברק חוזר פירט השגריר האמריקני למה דווקא יוסטון. מההתכתבות עולה כי בנו השני של שליט סין חו ז'ינטאו הוא מעריץ מושבע של הקבוצה עוד מימי האקים אולג'ואן הגדול. קומישינר ה-NBA מאידך ענה כי מאז פרישתו של הסנטר האגדי הקבוצה משוועת לגבוה שימלא את החלל שנוצר מתחת לסלים.

התקשיתי למצוא של יאו מינג לשימוש חופשי, אז קבלו תמונה מגניבה של החומה הסינית

עוד נחשף כי הסינים התריעו כבר אז בפני הקומישינר על בעיותיו הרפואיות הרבות של הגבוה הסיני ועל נטייתו להיפצע אפילו ממשב רוח של משאית סינית ששואטת ברחובות בייג'ין, אך הבטיחו בתמורה שמיליונים מהאזרחים הסיניים יצפו במשחקי הקבוצה ואף ירכשו את גופיתו של השחקן. דיוויד סטרן בתגובה אמר: אז מה? ביוסטון כל כך נואשים שהם ישמחו גם אם סבתא שלי תגיע לקבוצה, אם זה ימכור להם כרטיסים.

לפי הפרסום אז, דיפלומטים בבייג'ין הסבירו כי "יאו מינג הוא שחקן כדורסל מוערך מאוד בארצנו. שילובו בליגת הכדורסל המקצוענית של ארה"ב יהיה הזדמנות טובה לאזרחינו לראות כדורסל איכותי של המערב".

**כמובן שזו בדיחה. היא מבוססת על ידיעה אמיתית לגמרי שהופיע אתמול בלמה-נט. הנה היא, כאן.

שבת בערב, וחושך בחוץ (חדש, ישן ולא מזמן 3)

27 בנובמבר 2010

שבת אחה"צ, כבר חושך בחוץ, סוף השבוע חומק מבין אצבעותינו ואנחנו פה מנסים לתפוס את הזנב שלו. מנסים להרוויח דקות אחרונות של חופש ושקט לפני שהמולת השגרה תתפוס אותנו. ובתוך כל ההמולה הזו, גם התרגשות אישית קטנה. ביום שלישי יומי האחרון במשרד בו עבדתי בשבעת החודשים האחרונים. במקביל התחלתי עבודה חדשה, גם אם במשרה חלקית, שנראית לי יותר קרובה למה שאני רוצה לעשות עם עצמי בחיים. וגם אם לא, לא נורא. יש לי עוד לפחות 40 שנה לגלות מה זה.

(תזכורת: לחצו על השמות של השירים כדי לפתוח אותם בחלון חדש ולהאזין להם)

חדש: האנסמבל של שם טוב לוי – בן אדמה

שם טוב לוי הוא אחד מאותם אמנים שמשתבחים עם השנים, ממש כמו יין טוב. ברזומה שלו אינספור שירים ולחנים, כולל את אחד השירים האלמותיים – שובי לביתך – וגם לא מעט פסקולים לסרטים. בין לבין הוא ניגן עם אריק אינשטיין וממש לפני מספר שנים הקים אנסמבל הנושא את שמו. בשנת 2007 הם שחררו את האלבום "תחנות רוח" המקסים, שחיבר בין מזרח למערב, בין ישראל לניכר והשנה הם שיחררו אלבום לא פחות יפה, בשם בן אדמה. הפעם, ההתחזקות הרוחנית של שם טוב לוי (לכיוון היהודי) מורגשת היטב בטקסטים השונים, אך היא לרגע אחד לא מפריעה ליהנות מהם. שיר הנושא, בן אדמה, הוא טקסט של ר' יהודה הלוי ובעל לחן שמזכיר את ימיהם הטובים של קינג קרימזון.

ישן: Pixies – Hey

החלק הנוסטלגי השבוע מוקדש לחברה טובה שחוגגת יום הולדת 25+1. חורף, אני חושבת שאפילו היה חורף אמיתי במונחי מדינת ישראל. כיתה י"א. 3 בנים ו-2 בנות מצפון ת"א עולים כל יום שישי על מונית ונוסעים למרכז העיר. היעד: אלנבי. המטרה: לרקוד. ואולי המטרה האמיתית הייתה למצוא מקום להתמודד בו עם גיל העשרה, עם ההורים והלימודים והשכבה. אבל בעיקר עם המחשבות. מקום רועש ודחוס ומלא עשן שבו אתה לא יכול לשמוע את המחשבות שלך. מקום שבו נקשרנו זה לזה.

ולא מזמן: Hiromi Uehara – If

ואם כבר נוסטלגיות, ואם כבר מוזיקה מורכבת (שלא לומר ג'אז), לפני כמה שנים היה לי הרכב. פעלנו במשך שנתיים, יצרנו לא מעט שירי רוק, חלקם טובים יותר וחלקם פחות טובים, ואז התפרקנו. אני יכול למנות אלף סיבות לכך אבל אף אחת מהן לא באמת משנה. מה שמשנה הוא שהכרתי ככה שני חברים טובים, טל וגלעד, עם אחד מהם אני עדין מנגן. בנוסף, הכרתי ככה לא מעט מוזיקה טובה שאולי אלמלא ההרכב הזה לא הייתי נחשף אליה. אחת מהן היא הירומי, פסנתרנית יפנית שמנגנת כאילו היא לא אנושית. מומלץ לחפש את הקטעים שלה גם ביו-טיוב כדי להבין. זה מתוך הופעה עם ההרכב שלה, שמונה בסך הכל בסיסט ומתופף (אגב הופעות, היא מופיעה על בסיס כמעט קבוע בארץ ותמיד אני מצליח לפספס אותה).

שיהיה אחלה שבוע.

אל תלכי ממני

22 בנובמבר 2010

אני מאוהב ב'מאסטר שף'. זו המסקנה שהגעתי אליה אחרי התכנית האחרונה שצפיתי בה בשבת, ויש בה גם צד מעט עצוב. סוף כל סוף תכנית ריאליטי שעוסקת בתחום שקרוב לליבי, עם שילוב מדויק ומוקפד לעילא ולעילא בין תמהיל משתתפים מגוון ואיכותי (בניגוד לרמה הירודה, למשל, של משתתפי האח הגדול) לבין פאנל שופטים שמשלים זה את זה באופן מושלם (וטוב על כך שרפי אדר הועזב, הוא גם ככה היה מיותר).

ואם כל זה לא מספיק, אז גם בצד התוכני והטכני התוכנית הזו מתעלה בכמה רמות על כל תכניות הריאליטי למיניהן שהופקו כאן בשנים האחרונות – כן, כן, כולל הישרדות, היפה והחנון, המירוץ למיליון וגם, השם ישמור, כוכב נולד.

פאנל השופטים המושלם בתולדות הריאליטי מאז אלי אילדיס ו'סוף הדרך'

במקום פרקים ארוכים שנמשכים כאורך הגלות מבלי שמתרחש דבר מעניין ועונה שנפרשת על פני חודשים ארוכים, הפורמט של 'מאסטר שף' קיצץ את השומן המיותר, תרתי משמע: 14 פרקים הנפרשים על פני 7 שבועות; כל פרק באורך של שעה וחצי; מס' מאוד מצומצם של "פרקי אודישן"; הדחה בכל פרק (ולעיתים אף שתיים) והחלק הכי טוב – בלי אס. אמ. אסים מעצבנים ובלי הדחות על סמך בריתות אלא נטו על סמך השיפוט האובייקטיבי של השופטים. זאת אומרת, אם לא מתחילים להיכנס לכל מיני תיאוריות קונספירציה למיניהן.

אז נכון, המשימות אולי לא הכי מקוריות ומעניינות, אבל הן לא לב התכנית מלכתחילה אלא, כאמור, המשתתפים, שכל אחד מהם מביא לשולחן את עולמו האישי והצבעוני (כמעט בלי להיכנס למסחטות רגשיות צהובות) והשופטים – ובראשם אייל שני וציטוטיו המופתיים, שהם לבדם סיבה מספקת לצפייה בתכנית. ובתוך כל זה, אליה וקוץ בה. דווקא ברגע שבו הצלחתי להתלהב ולהתאהב בתכנית, היא נגמרת לי – הגמר הגדול והחגיגי יתרחש במוצאי שבת הקרוב.

אלקנה, שנכון להיום בבוקר המתמודד האהוב עלי (זה משתנה כל יום)

קשה לי לעמוד על הסיבות האמיתיות שבגללן התכנית עשויה ככה, אבל ההשערה שלי היא שמדובר בשיקולי הפקה שלא בהכרח נובעים משיקולים תוכניים, אלא דווקא משיקולים אחרים. למשל, שיקולי תקציב או שמדובר בסוג של "פיילוט" שנערך עבור הזכיינית מתוך חשש שאולי היא לא תזכה לכל כך הרבה פופולאריות (מה שהתבדה מהר מאוד).

בדיוק בגלל זה אני לא יודע אם האהבה שלי למאסטר שף תעבור את מבחן העונה השנייה. מהניסיון שסיפק לנו עולם תכניות הריאליטי עד עכשיו, כנראה שכבר בעונה הבאה היא תהפוך למסטיק בלתי נגמר כמו אחיותיה שהוזכרו כאן. עד אז, אני אנצל עד תום כל שנייה ושנייה ממנה ואנסה להתחנן: אל תלכי ממני.

חדש, ישן ולא מזמן – טייק 2

19 בנובמבר 2010

נפתח בוידוי: במקור, כשהעלנו לכאן לפני כמה שבועות את הפוסט "חדש, ישן ולא מזמן", תכננו להעלות מדי סופשבוע פוסט עם שלושה שירים, כדי שיהיה טעם מתוק בפה. בפועל יצא שנסיבות החיים היו גדולות עלינו יותר מכפי ששיערנו, ולא הצלחנו להפוך את זה למנהג שבועי כבר בשבוע שלאחר מכן. גם לא בזה שאחריו. אבל למה לבכות על חלב שנשפך אם אפשר פשוט לקנות קרטון חלב חדש? אז הנה, שלושה שירים לסופ"ש (לחצו על השמות כדי להקשיב להם, ותודה לסאונדקלאוד). בתקווה שמתישהו נצליח לעשות את זה באמת מנהג שבועי וגם להטמיע אותם בוורדפרס.

חדש: כל החתיכים אצלי – איה תגידי

אני חושבת שגיל 17 הייתה התקופה בחיים שלי ששמעתי הכי הרבה מוזיקה. מוזיקה חדשה, קלאסיקות ידועות, אלבומים ישנים שחשבתי שאף אחד אחר לא מכיר. לא משנה מה זה היה ואיפה הייתי, שמעתי מוזיקה רוב שעות היממה. עם השנים יש לי פחות זמן, פחות אנרגיה להשקיע במוזיקה וכל מה שמסביב לה. אבל מדי פעם אני מוצאת את עצמי מתאהבת במשהו חדש. זה קרה לי שבוע שעבר ברוטשילד 12. הרבה זמן שמעתי על "כל החתיכים אצלי" והתכוונתי ללכת להופעה שלהם בהזדמנות. שבוע שעבר זה קרה.

כל החתיכים אצלי במיטה – צילום: שגיא בן-נון

ישן: Anouk feat. Kane – My Best Wasn't Good Enough

לפני 15 שנים בערך פרצה לחיינו הזמרת ההולנדית אנוק עם הלהיט Nobody's Wife. עד לפני שבוע, חוץ מהשיר הזה ומהשיר Michel, לא הכרתי אותה ממש. אז חבר נתן לי להקשיב למספר שירים שלה. אני מודה שהגעתי קצת סקפטי למפגש המחודש איתה, אבל אולי דווקא בגלל שהגעתי מהמקום הזה התאהבתי בה עכשיו, ובמיוחד בשיר הזה, דואט מקסים שלה עם הזמר Kane. אגב, היא עדיין פעילה ומאחוריה כבר כתשעה אלבומים, באחד מהם יש שיר העונה לשם ירושלים. אז אולי יש סיכוי שנראה אותה כאן בקרוב?

ולא מזמן: Beck – The Golden Age

בחמישי שעבר הייתי בפגש חב"ציות, או בעברית נפוצה יותר – נפגשתי עם חברות מהצבא. לאחרונה חזרנו להיות בקשר, וזה מאוד משמח אותי. אני לא זוכרת אם באותו ערב דיברנו על sea change של בק או שזה היה עם מישהו אחר, אבל האלבום הזה לנצח יזכיר לי את תקופת הקד"צ סלאש טר"צ, שעצוב לחשוב אבל הייתה לא מזמן. הייתי נרדמת עם הדיסקמן שלי ומתעוררת עם הכבל של האוזניות כרוך סביב הצוואר. לחלוטין למות למען המוזיקה. sea change היה אחד הדיסקים האהובים עליי באותה תקופה, והייתי שומעת אותו כמעט כל יום. האמת, אני מרגישה שזה היה ממש מזמן.

שתהיה שבת מקסימה. אנחנו הולכים עכשיו להשתעל בשקט.

הזוקיני המעופף

18 בנובמבר 2010

בעבר הלא כל כך רחוק שלי סלדתי מתכניות הפסאודו-ריאליטי למיניהן. התרחקתי לגמרי מכל הכוכבנולדים למיניהם בטענה שזו תרבות רדודה, והתמקדתי בתכניות איכות. כלומר, ערוץ 8. בינתיים השנים עברו, אני התבגרתי והתברגנתי ולמדתי שלפעמים גם לשבת מול המסך ולשטוף את העיניים מול תכניות מטופשות יכול לשרת את האינטרס שלי, בכך שזה פשוט מנקה את הראש.

הפעם הראשונה הייתה בכוכב נולד, תכנית שבה התחלתי לצפות בעונה החמישית או השישית (מי סופר) בטענה שכיוון שאני מוזיקאי, או לפחות יוצר מוזיקה, יש לה איזה שהוא ערך מוזיקלי בעיני. נגיד. אחר-כך הגיעה גם השרדות, שאת הגרסה האמריקאית שלה ראיתי בשמונה (!) העונות הראשונות שלה.

מאז זרמו הרבה מים בנהר והיום, הרבה בזכות בת הזוג שלי, אני מוצא את עצמי נהנה מתכניות נוספות רבות, ואפילו מודה בכך בלי בושה: היפה והחנון, רוקדים עם כוכבים וגולת הכותרת – התכנית מאסטר שף, שהתחלתי לראות אותה ממקום מושבי כבשלן חובב ונשארתי בזכות אייל שני, האיש והמשורר.

אייל שני, צילום: מגיסטר

עבור מי שלא צפה בתכנית, מדובר באחד מהשופטים, שף מפורסם מסוג האנטי-שף שמבשל לפי רגש, מאניש את חומרי הגלם שלו ומנהל איתם מערכת יחסים משל היו בני תמותה רגילים. עם העגבנייה, למשל, הוא בקשר אינטימי ומיוחד כבר שנים רבות.

בתור שופט בתחרות עליו להתייחס למנות, ומה אומר ומה אגיד – הבנאדם מגדיר מחדש את מושג הביקורת. כך למשל בתוך ביקורת שאמורה לחוות דעה על המנה, הוא שוזר משפטים כגון "טבח טוב מרגיש אם המנה שלו נהנית במחבת" או "כשאת הורגת כוסברה את הורגת את הנשמה שלך".

לאחרונה קמה חבורת יוצרים ישראליים מאוד מקוריים, אשר הפכה את אמרות השפר האלה לסרטוני אנימציה קצרים הממחיזים כיצד אייל שני מתנהל בחיי היום יום. אז במקום להיות מניאק, הנה אני משתף אתכם בשני הסרטונים שפורסמו עד כה, כדי שגם אתם תחשפו לפלא. כאן הוא נראה מתדלק את הזוקיני המעופף, ואילו כאן, מסכל שוד בנק (לצערי שוב, בגלל מגבלות וורדפרס, ניתן רק להפנות לקישור ולא להטמיע אותו).

תבלו.

לידיעת הקורא בארני סטינסון

9 בנובמבר 2010

בשבועות האחרונים אני עורך דיון מעמיק עם עצמי אודות עתידי – לאן אמשיך מהנקודה בה אני נמצא, שבלשון המעטה, לא מספקת אותי. אחד הכיוונים שעולה בדיונים האלה הוא חזרה לאקדמיה, ללימודי המשך שככל הנראה יהיה בתחום מעולם הרחב של הפסיכולוגיה (בין אם זה תואר שני בפסיכולוגיה או לימודי תעודה במקצוע טיפולי כלשהו).

הבעיה היא שאני אוהב ללמוד מצד אחד, אבל שונא לחקור מצד שני. הלימודים בתואר הראשון היו מהנים, עד שהגיע הרגע שבו התיישבתי לנתח את הסמינר שלי ומצאתי את עצמי מזיע מול ספרים ומחפש אסמכתאות לכל מיני אמרות מובנות מאליהן כגון "גברים נמשכים יותר לנשים סקסיות". מצד שלישי, אם לחקור, אז כבר לחקור דברים מעניינים. כמו החוקרים האיטלקיים האלה, שלא רק חקרו משהו מאוד מעניין ושימושי, אלא גם זכו לתהילת עולם עם כתבה באתר הפופולארי מאקו.

אני לא יודע מה איתכם, אבל בהינתן המידע החדש הזה, אני חושב שבטור 'בעד' (החזרה לאקדמיה) הולכים ומצטברים עוד כמה איקסים.