דילוג לתוכן

עבודת שורשים

23 בספטמבר 2010

לפני שנה ומשהו התחילו דיבורים על סדרה חדשה בהוט בשם "מחוברות". הקונספט: חמש נשים, כל אחת מקבלת מצלמת ווידאו ומתחילה לצלם את החיים שלה. היה לי די ברור שאני הולכת להתמכר לתוכנית הזו. האפשרות להציץ לחיים של אנשים אחרים, גם אם ברור לי שלעריכה יש תפקיד מאוד משמעותי ולמודעות לצילום תפקיד עוד יותר משמעותי בתוצאה הסופית, עדיין מצאתי את עצמי מרותקת ומסוקרנת, וכן, מכורה. עכשיו התחילה הגרסה הגברית, וגם אותה אני רואה באדיקות. אבל צפייה בתוכנית היא רק חלק מהסיפור שלי. החלק הגדול יותר הוא איך אני רואה את החיים שלי ביחס למה שאני רואה בטלוויזיה (או ליתר דיוק במחשב). איפה אני מוצאת את עצמי בכל אחת מהדמויות ואיפה לא. סיטואציות שנדמה לי שאני מבינה מאיפה הן נובעות וסיטואציות שאני לא יכולה לדמיין כקשורות אליי. התקשורת כמשקפת את החיים או יוצרת אותם?

במחוברות הדיון היה, לא רק אבל הרבה מאוד, סביב מערכות יחסים עם בני המין השני. והיא גרמה לי לחשוב הרבה על איך אני מתנהגת עם גברים, ליד גברים, ומה זה אומר עליי. נושא סבוך בלי ספק אצל כל אחד מאיתנו. אבל מחוברים, לפחות בינתיים, מדברת (או ליתר דיוק מדברים) בעיקר על המשפחה, קשרים עם הורים, אחים, ילדים ובני זוג. והלב שלי נשבר לפחות פעם בפרק.

הוא נשבר כשרן שריג מדבר על הגעגוע לילדות שלו כשהן אצל אמא שלהן כי אני חושבת על איך אבא שלי הרגיש כל השנים כשהוא ראה אותי כל סופ"ש שני. והוא נשבר כשרן שריג רב עם אם שתי בנותיו הראשונות על מזונות כי יש לי זכרונות מעורפלים מגיל 5 או 6 של ההורים שלי רבים. הוא נשבר כשדודו בוסי מבקש עצות מהבת שלו כי אני חושבת על אבא שלי וכל הפעמים שהייתי צריכה לעזור לו בחיים, ולתת עצות ולעודד אותו במקום שיקרה ההיפך. והוא נשבר כשאני רואה את היחסים בין שי גולדן ואחיו כי אמא שלי ואח שלה לא מדברים כרגע אחרי כמה שבועות של מריבות וצעקות על כך שהוא לא עוזר לטפל בסבתא שלי. והכי הוא נשבר בקטע שישי גרין מדבר על הכסף שהוא הלווה לאבא שלו כי ככה.

אז אני יושבת, ורואה, וחושבת וחופרת לעצמי עד שאין לי אוויר. או שאולי נגמר לי האוויר כי אני מעשנת יותר מדי בזמנים כאלו. ואין שום תובנה שאני מגיעה אליה בסופו של דבר. אני רק ממשיכה לחיות עם המטען שיש לי.

והשיר בגלל שאבא שלי היה מרדים אותי לצליליו כשהייתי בת 5. לא הכל רע במשפחה שלי.

שלושה דברים קטנים על מוסיקה

14 בספטמבר 2010

למרות שהגברת ואני חיים ונושמים מוסיקה, הגברת בפקידה בלתי פוסקת של הופעות, ואילו אני ביצירה ובנגינה, לא יוצא לנו כמעט לכתוב פוסטים על מוסיקה. מטבע הדברים, אנחנו כותבים רק כשיש לנו משהו חשוב לתרום לשיח האינטרנטי בבלוגספירה, ולכן אנחנו לא מפרסמים פוסט כל פעם שיש לנו שיר חדש ששמענו, ובא לנו להמליץ עליו. אבל היום הצטרפו להם יחד שלושה דברים קטנים על מוסיקה, כל אחד מהם קטן בשביל פוסט לכשעצמו, אבל יחד, הם ללא ספק ראויים לציון.

הראשון הוא דיסק הבכורה של אורן ברזילי, האיש והקספרים, Sorrow Demons Joy Blizzards. האלבום הגיע אלי במהלך השבוע שעבר, אחרי תקופה ארוכה שבה חיכיתי להאזין לו. אני מקווה ומאמין שבהמשך עוד אכתוב (אולי כאן אפילו) ביקורת מפורטת על הדיסק, אבל בינתיים, התחושה הכי חזקה שלי לגביו היא אכזבה.

יכול להיות שכגודל הציפיות, כך גודל האכזבות. אני לא יודע אם זו הסיבה שבגללה אני מרגיש כל כך אכזבה לגביו, אבל אין ספק שיש לזה חלק בה. כך או כך, אחרי מספר שמיעות ראשונות של הדיסק, אני לא יכול להתעלם מהעובדה שזה הרגש הכי חזק שאני מרגיש כלפיו כרגע – יותר מכל רגש אחר. אכזבה.

סליחה, איך מגיעים מכאן לבארבי?

ומאכזבה לשמחה. אתמול התבשרתי התבשרנו שבחודש נובמבר הקרוב יגיע לכאן דפדרו, האיש שפיאות הלחיים שלו מגניבות יותר משלי. איזה כיף! את דפדרו (או חאבייר זביולה בשמו האמיתי), הכרתי לראשונה לפני כשנה, כשהוא חימם את ההופעה של קלקסיקו בארץ. ההופעה הזו, ללא ספק, היא אחת הטובות שהייתי בה עד כה, ואני די בטוח שגם בעוד מספר שנים, כשאצבור עוד קצת קילומטראז' הופעות ואתיישב לעשות רשימת הופעות גדולות שהייתי בהן, היא תהיה ממומקמת במקום טוב בצמרת.

אבל עם כמה שהיא הייתה טובה, אין ספק שחלק נכבד מהחוויה יש לשייך להופעת החימום המעולה של דפדרו. נו, טוב, וגם האירוח בהדרן של "Your very own Ehud Banay". אני, שבדרך כלל סולד מהופעות חימום, באתי סקפטי ויצאתי עם הדיסק שלו ביד, כראייה לכך שמאוד נהניתי ממנו. אגב, גם הדיסק מעולה, ואתם מוזמנים לקרוא מה חשבתי עליו כאן.

לסיום, הבוקר הסתיימה השעה הראשונה בתכניתו של בועז כהן הנהדר ב-88 אף. אם. עם גרסת פסנתר יפהפיה של יוצר בלגי בשם Maxence Cyrin (אופטופיק: כמה כשרון יש לבלגים האלה) לשירם של הפיקסיז Where Is My Mind. אז במקום להכביר במילים, אתן לפסנתר לנגן. זה מוקדש לך רוני.

עברי, דבר עברית. פשוטה, בבקשה.

13 בספטמבר 2010

הבוקר התפרסמה בעיתון לאנשים חושבים כתבה מעניינת, שמעט נחבאה אל הכלים. אולי בגלל שרחמנא ליצלן, הכתבה מדיפה ריח שמאלני, ושאר העיתונים העדיפו להתנער ממנה ואולי בגלל שפשוט מושא הכתבה פנה דווקא לעיתונאי הספציפי הזה, וכך העניק לו סיפור חדשותי בלעדי (ותודה לאור קשתי).

כך או כך, זה לא העניין המרכזי שלשמו התכנסתי. למי שאינו נמנה על 7.5 אחוזי קוראי העיתון המדובר, אספר כי מדובר בידיעה על כך שמשרד החינוך פסל ספר היסטוריה שנועד לשמש כספר לימוד לחטיבת הביניים. את הספר כתבו במשותף ד"ר נעמי ורד, ד"ר להיסטוריה, ופרופ' אייל נווה, לשעבר ראש החוג להיסטוריה באוניברסיטת תל-אביב.

הנימוק: שימוש בשפה גבוהה מדי, שאינה מאפשרת לתלמידים למידה מספקת ללא תיווך המורה. רוצים דוגמא? בבקשה. משרד החינוך לא חסך בדוגמאות למשפטים המכילים שפה גבוהה, כגון "כוחות רוסיים זינבו בלוחמים הצרפתיים", "כרעה תחת קשיים כלכליים" או "דלת אמותיה של הקהילה היהודית".

אכן, מילים קשות. אין אפס.

מחייה השפה העברית, נו ההוא מהרחוב בתל-אביב, מעדכן את המילון בהתאם להנחיות משרד החינוך

אני מודה ומתוודה: לא קראתי את הספר, פשוט כי הוא לא יצא לאור, אבל כן קראתי ספרים אחרים של פרופ' נווה, ואף לקחתי אצלו שני קורסים במסגרת התואר הראשון שלי. הוא מרצה נבון, משכיל ומשעשע, אם כי, אעפס, מעט שמאלני. מה לעשות. למרות שבספריו שכן קראתי, לא הרגשתי כך. אולי בגלל שאני שמאלני בעצמי.

אבל משרד החינוך כן הרגיש. הרגיש, ולא אמר, אלא שלף תירוץ משק התירוצים שלו ופסל את הספר. כי הרי, מטרת הספרים, ובכלל הלימודים בתיכון היא לא להקנות ידע לתלמידים, ואפילו אם נזרום עם התירוץ – לחשוף אותם לשפה עברית תקינה ו"גבוהה" (נו, באמת, זה אפילו לא מצחיק) – אלא כדברי פרופ' נווה "להאכיל אותם בכפית". פלא שאחרי זה, כדברי מגיב מס' 1, אנשים שואלים מי זו נטע זר.

איפכא מסתברה

29 באוגוסט 2010

כותרות אתרי החדשות המובילים זעקו היום בדבר "תגלית הנפט" לחופי ישראל. הסוחרים בבורסה הגיבו בהתאם, ומניות החברות השותפות לקידוח זינקו באחוזים ניכרים. לי זה עורר דה-ז'ה וו ללפני כמה שבועות, אז דיווחו שיש מאגרי נפט מתחת לראש העין ומניית החברה השותפה זינקה בעשרות אחוזים. מה שהוביל אותי למסקנה הנחרצת שבאופן סופי, המסחר בבורסה מתנהל באופן בלתי רציונאלי בעליל.

אבל גם אם המשקיעים המשחקים ב"משחק אחד העם" פועלים על פי אמוציה ולא רציונאל, אי אפשר לבטל את חלקן של אמצעי התקשורת בבניית האמוציות. אז זה היה סביב ראש העין, הפעם זה היה בלב הים (אופטופיק – חיפוש אגבי בגוגל מניב רק ידיעות שפורסמו לאחר הבלוף, שכביכול מבכות אותו – ולא את הידיעות המהללות שלפני זה, מעניין אם כך יקרה גם עוד כמה שבועות בנוגע לתגלית הנוכחית).

תיאוריות קונספירציה בצד (אם לבעלי העיתונים יש מניות בחברות אלה, למשל) הסיבה המרכזית לכותרות האלה היא, נו שוין, שתגליות מרעישות זה סקסי ומוכר עיתונים, כי כולנו רוצים להתעשר ובמהרה ויותר מזה – כולנו רוצים שיהיה לנו מאגר אנרגיה כחול לבן. מה שהם "שוכחים" לציין, לפעמים רק בכותרת וכותרת המשנה (כמו נענע10)  ולפעמים בכלל לא (כמו למהנט), זה שההסתברות לאותה תגלית היא 17% ומטה.

אוטופיק2 – האם שמתם לב להבדלים בין הכותרות?
מי אמר שהתקשורת לא מבלבלת…

הסתברות כזו, של 17% היא נמוכה. יש שיאמרו אפילו נמוכה מאוד. אבל זה, כאמור, נסתר מעיני הקוראים/משקיעים פוטנציאליים. כמה נמוכה?

  • על פי גלובס – יש יותר סיכוי להידבק בוירוס כשמחפשים תמונה של בראד פיט באינטרנט.

  • ועל פי הגלוב – או ליתר דיוק על פילוסוף מדופלם מאוניברסיטת אוקספורד – יש יותר סיכוי שאנחנו חיים במטריקס.

  • ולסיום, יש גם 20% למשקעים ביום רביעי, בתל אביב.

ככה נמוכה.

תיאוריות קונספירציה בצד (אם לבעלי העיתונים יש מניות בחברות אלה, למשל) הסיבה המרכזית לכותרות האלה היא, נו שוין, שתגליות מרעישות זה סקסי ומוכר עיתונים, כי כולנו רוצים להתעשר ובמהרה ויותר מזה – כולנו רוצים שיהיה לנו מאגר אנרגיה כחול לבן.

40, 50, 60

26 באוגוסט 2010

את זה שאנחנו אוהבים את הפועל תל אביב אנחנו לא מסתירים. להיפך. ככה שגם הגברת וגם אני היינו מאושרים עד הגג ביום שלישי, עם הישמע שריקת הסיום של המשחק נגד הקבוצה האוסטרית התורנית שמובאת לכם בחסות משקה אנרגיה.

גם אמצעי התקשורת חגגו, ופתאום כולם נדמה שכולם אוהדים את הפועל, וכולם ממהרים גם לתת לה עצות – מה לעשות, את מי כדאי לקנות, ואיך להשתפר כדי להביא כבוד גם בשלבים הבאים של המפעל האירופי היוקרתי. רק שמי שניזון ביום-יום מכמה אמצעי תקשורת שונים (כמוני בדרך כלל) היה מאוד מבולבל אתמול. מאוד מבולבל.

באתר של הארץ, מדווח עוזי דן שלהפועל יש כבר 60 מיליון ש"ח בכיס, בוואלה שואל מיכאל יוכין את קוראיו הנאמנים מה הפועל יכולה לעשות עם 50 מיליון ש"ח, ואילו במהדורת החדשות של ערוץ 10 אתמול דיווחה חגיגית סיון כהן שהפועל הרוויחה 40 מיליון ש"ח.

מבולבלים? גם אנחנו!


איכשהו דווקא באתר הפחות נצפה של MSN, מפרט רועי גלדסטון את התחשיב: העפלה לליגת האלופות שווה להפועל תל אביב 3.8 מיליון יורו. הקבוצה תקבל עוד 550,000 יורו מאופ"א רק על עצם ההשתתפות בכל משחק, ויש שישה כאלו. כך שבסה"כ, לפני שהיא הבקיעה ולו גול אחד או צברה נקודה בודדת – הפועל תרוויח 7.1 מיליון יורו.

נכון להיום, היורו שווה 4.8236 ש"ח, כך שלפי החישוב שלי  הפועל עתידה לקבל 34.24 מיליון ש"ח. לא 40, לא 50 ובטח שלא 60. אז איך הגיעו לסכומים האלה? אה.. בטח, כי הכניסו לחישוב כספים שהפועל כבר הרוויחה, ובטח כבר הספיקה לבזבז, מניצחונות קודמים במפעל. רק שאת זה, לא תמיד מגלים לכם. העיקר שאפשר להשוויץ.

בשביל לצאת צריך להיכנס

24 באוגוסט 2010

קול תל אביב ממרכז בעלי מלאכה, השעה 21:30 והרי החדשות: החל מאתמול הגישה לרכב פרטי לרחוב שלי חסומה. למה אתם בטח שואלים? כי רח' המלך קינג ג'ורג', בקטע הקצרצר בין רש"י לאלנבי, הפך לנת"צ (נתיב תחבורה ציבורית למאותגרים). ומכיוון שמרכז בעלי מלאכה הוא רח' חד סטרי (כאשר באמצע הוא הופך כיוון אבל זה נושא לפעם אחרת, אולי), והגישה היחידה עם אוטו לבית שלי היא מרח' קינג ג'ורג', מכאן נובע אוטו לא יכול להיכנס לרחוב שלי. מ.ש.ל

זה לא מדוייק, אחרי 7 בערב ועד 10 בבוקר ואחרי 16 ביום שישי עד ראשון ב-10 בבוקר, לרכב פרטי מותר לסוע בקינג ג'ורג'. אחלה. מעולה. מדהים. עכשיו כשיתקלקל לי המזגן (לא עלינו, חמסה חמסה, מלח מים) אני פשוט אגיד לטכנאי להגיע אחרי 7 בערב. והוא לא יצחק עליי לפני שהוא ינתק לי בפרצוף.

גילוי נאות – אני משתמשת לא מעט בתחבורה ציבורית. ליתר דיוק, אני מבלה כמעט שעתיים ביום באוטובוסים. כך שאני תומכת מאוד נלהבת ברפורמות תחבורה ציבורית למיניהן (ברובן), ובהחלט חושבת שצריכים להיות יותר נת"צים בתל אביב יפו רבתי. אבל ראבק, קצת היגיון. אלף, זה לא הגיוני שהנת"צ יחסום את הגישה גם לרחובות קטנים שאפילו לא עוברים בהם אוטובוסים. ובית, מה יעזור חצי קילומטר של נת"צ (כן, אני אוהבת את המילה הזו)?!? יהיו פחות פקקים? בינתיים ממש לא. ייקח פחות זמן לסוע באוטובוס? אולי 30 שניות פחות. אז איפה ההיגיון אתם שואלים? למוקד העירוני לא היו תשובות בשבילי חוץ מ"כן, אי אפשר להיכנס לרחוב" ו-"תפני ללשכת ראש העיר". Well, thanx for nothing

מנוחה, כולם צריכים אותה

19 באוגוסט 2010

אני חולה. לקח לי כמה ימים להודות שזה קצת יותר מצינון שעוד אפשר לסבול אותו בעבודה, ועד שנפל לי האסימון שאולי כדאי לקחת יום מחלה או שניים. אז אני בבית, או ליתר דיוק, בבית של אמא. כי כשחולים לא באמת כיף לשבת לבד בדירת שותפים. ופתאום, סוג של הפוגה מהחיים נוחתת עליי. ליום, יומיים אני לא הבן אדם הבוגר והאחראי שאני מנסה להיות, שמתחזק עבודה במשרה מלאה ודירה משלו. אני חוזרת להיות ילדה קטנה שנשארת בבית בזמן שכל העולם בחוץ זז לאנשהו. ילדה קטנה שאמא מכינה לה תה ואוכל ומפנה לה את הכלים ובודקת כל רגע אם היא צריכה משהו.

חוץ מלנוח אין שום דבר אחר שאני צריכה לעשות היום. למרות שהתחלתי לעבוד במשרה מלאה רק לפני כמעט 4 חודשים, ולפני זה הייתי הרבה זמן בחופש, מהר מאוד שכחתי את ההרגשה הזו – התחושה שאתה אדון לזמן שלך. פתאום אני מוצאת את עצמי באמצע היום מחוץ למסגרת. פתאום יש לי זמן לשמוע מוזיקה חדשה, ולכתוב פוסט, ולישון כמו שצריך. ואני לא יודעת מה אני רוצה לעשות קודם. אז בינתיים אני על הספה, והלפטופ החדש והחתיך שלי על ברכיי (כן, אני יודעת שזה לא בריא, אבל באמת שאני שמה אותו שם לעיתים נדירות), ואני מלהגת לעצמי. מנסה לפענח מה בדיוק אני מרגישה.

מצד שני אני כבר לא ילדה קטנה. וייסורי המצפון על כך שאני לא בעבודה מכרסמים בי. ההיגיון שלי אומר שאין סיבה. שאני באמת מרגישה רע, ושאם אני לא אקח את היומיים האלו לנוח, אני אהיה חולה ליותר זמן. ובכלל, שלכל אחד מגיע מדי פעם קצת מנוחה מהמירוץ הבלתי פוסק שהוא חיינו. והרי בכלל לא ברור לי לאן אני רצה. כלומר, יש לי מושג כללי, אבל אין מטרה אחת שעומדת לנגד עיניי. אבל המירוץ הזה משתלט על כולנו, או על רובנו. התחושה המעט היפר-אקטיבית שחייבים לזוז קדימה כל הזמן. חייבים להגיע לאנשהו, וכשמגיעים אליו כבר יש מקום חדש לרוץ אליו. ואני לא לחלוטין נגד המירוץ הזה, יש לי שאיפות בחיים, ואני לא חושבת שהייתי מסתדרת בלי השאיפות הללו. הרבה בגלל החינוך שקיבלתי והחברה בה גדלתי. אבל מדי פעם אני שמחה שהגוף שלי מזכיר לי לקחת את החיים יותר בקלות, ולתת לעצמי קצת מנוחה.

ולסיום, שיר שעושה לי טוב מסרט שעושה לי עוד יותר טוב:


צ'ט עם בנקאית

5 באוגוסט 2010

היאח! הידד! סוף כל סוף התקדמנו אל שנות האלפיים, וסוף כל סוף אני מרגיש שבאמת, שווה, להיות לקוח של הבנק הלאומי!

אלו היו המחשבות שלי כשראיתי היום שיש לי אפשרות לצ'וטט עם בנקאי של לאומי, כדי לקבל מענה לבעיה שבה נתקלתי בחשבון הבנק. לא היה לי כח להתקשר ולהמתין דקות ארוכות בטלפון, ובטח שלא לגשת לסניף בחום הזה (חוץ מזה, הסניף שלי נותר בתל אביב ואני עברתי כבר לפני שנה לירושלים) – אז אופציית הצ'אט היתה נפלאה.

מיד הזדהתי בפרטי האישיים (כולל כתובת מייל, משום מה) והתחברתי לצ'אט עם עדי. הצ'אט התחיל נחמד, אבל כשהוא נמשך והיא לא ביקשה לדעת מה פרטי חשבון הבנק שלי חשדתי קצת שהוא הולך להיות לא יעיל בעליל, חשד שהתאמת לקראת הסוף.

לסיכום, הצ'אט שמציע בנק לאומי הוא צעד נחמד בדרך של העברת שירות הלקוחות מצד חברות גדולות לשנות האלפיים, אבל בישראל כמו בישראל – בעוד שברחבי העולם כבר חושבים על הדור הבא, אצלנו, אעפס, תקועים כמה צעדים אחורה.

טוויטר, כוסברה ופקקים: לילות הקיץ בירושלים

1 באוגוסט 2010

בחודש האחרון קראתי יותר מדי כתבות שמלקקות, ותסלחו לי על הצרפתית, את פי הטבעת של העיר ירושלים ושל אלה העומדים בראש עירייתה. זה התחיל בכתבה מיותרת לחלוטין במגזין של "ידיעות אחרונות (שנשארו לנו על רצפת חדר העריכה)", שבה התלווה כתב בכיר לסיור לילי עם ראש העיר ניר ברקת. הם הורידו יחד צ'ייסרים ושוחחו על… על כלום. באמת, על כלום. לא על חוסר הטיפול במגזר החרדתי שלוקח את החוק לידיו פעם אחר פעם, ולא על קיפוח הצעירים במסווה של "היי, הבאנו לכם את יהודית רביץ לגן סאקר".

הכתבה הזו הייתה, כאמור, הסנונית הראשונה בסדרה של כתבות שמהללות את הקיץ ההולך ובא בירושלים, על שלל אירועיו – חנוכת מוזיאון ישראל המחודש, אירועי יריד חוצות היוצר, קיץ בחצרות וכהנה וכהנה אירועים לא מעניינים במיוחד שמטרתם אחת: להראות כאילו ראש העיר "המגניב" עושה משהו למען הצעירים בירושלים.

הכניסה לירושלים, רגע לפני ש"גינות סחרוב" הפך לשם נרדף לפקק

ובכן, בתור ירושלמי מזה שנה, הנה כמה פרטים שכל אותן כתבות מפרגנות שכחו לפרט על עיר הקודש והחול:

  • הצעירים לא זוכים להטבות של ממש מהעירייה. אני צעיר. אני בן 28, סיימתי את לימודי לפני שנה והחלטתי, מרצון, לעבור להתגורר בעיר. מרצון לגור עם בת זוגתי שהחלה ללמוד כאן באוניברסיטה, ובכל זאת – מרצון. אני חושב שרק על זה הייתי צריך לקבל צל"ש אישי מראש העיר. במקום זה נעניתי על ידי נציגיו שאנחנו לא זכאים להטבה של הסטודנטים המתגוררים במרכז העיר, בה ניתן סבסוד חלקי של שכר הדירה. למה? כי אנחנו גרים רחוב אחד ליד הרחוב שבו עובר קו הגבול. כלומר, אנחנו לא גרים ממש בתוך הזוהמה של השוק, אלא רחוב אחד מאחוריו, שבאורח פלא גם קצת יותר שקט. הגיון? לאו. הייתי שמח לפגוש את מי ששרטט את הגבול ולהסביר לו, בתור לא ירושלמי בעליל, שגם החלק של נחלאות שבו אני גר נחשב למרכז העיר.

  • מי שכן זוכה להטבות הם החרדתיים, כאמור. על כל שביב של החלטה שמתקבלת בצמרות העצים כנגדם יוצאים ומפגינים בצורה אלימה, מגעילה ובלתי מידתית לחלוטין. שלא לדבר על זה שהם משתקים צירי תנועה מרכזיים בעיר. והתגובה כנגד? הנחה בארנונה, בגלל שהם מזדרזים להשריץ צאצאים רבים משל היו פחיות שימורים ואנחנו עומדים בפני מצור. מעניין, אולי כדי לזכות גם כן בהנחה בארנונה אני צריך לשכנע את זוגתי המקסימה שכדאי לנו להביא ילדים לעולם.

חרדים אחרי שהחליטו עוד משהו שלא היה לרוחם (צילום: גיא שחר)

  • אפרופו פקקים, ניסיתם פעם לגור במרכז העיר ירושלים? אחת לחודש חוסמים את כל צירי התנועה שמובילים אל הבית שלי באמתלות שונות, ולא ממש מאפשרים לי להתקרב עם רכבי. מילא אם זה היה נעשה בשעות היום שבמהלכן אני גם ככה בעבודה, אבל הדבר נעשה דווקא בערב, כשאני חוזר הביתה. למשל בצעדת ההזדהות של נוער הקיבוצים עם העיר, או בצעדה של גלעד שליט. על יום ירושלים אני מבליג, כי פעם בשנה מותר. אגב, כשניסיתי לשאול את השוטר הנחמד שחסם את דרכי הביתה איך, לכל הרוחות, אני אמור להגיע הביתה, תשובתו הייתה "זוז מפה! אתה חוסם את הצומת! תעוף מכאן!"

  • אגב, לא קשור כל כך לעירייה, אבל בכל זאת אין לי איפה לקטר על זה – בשבועות האחרונים (חוץ מחמישי האחרון) יצא לי בכל ערב חמישי לנסוע לתל אביב, לצורך כזה או אחר, ולחזור בשעת לילה הביתה. הבעיה היא שדווקא בלילה שהכי עמוס תחבורתית, בחרו לעשות עבודות בכביש תל אביב-ירושלים, וליצור פקק ממחלף לטרון ועד שורש. ותודה לי שתזמנתי שעה ורבע.

שלא יובן לא נכון. אני אוהב את העיר, אוהב את השכונה המקסימה שלי על שכניה הרבים, ואת העובדה שאני גר מטר וחצי משוק מחנהיודה ויכול לקנות כוסברה טרייה מדי יום.  אני נהנה שגם ביולי, כשאחוזי הלחות בתל אביב מזכירים את אחוזי הסיליקון בשדיים של אורית פוקס, אני יכול להסתובב עם שרוולים בחוץ וליהנות מרוח נעימה בפנים, ואני גם נהנה מהעובדה שאני חי באחת הערים העתיקות בעולם. ואפרופו עתיקות, אני שולח מכאן את השתתפותי בצערה של משפחתה של איווי בין, שהלכה לעולמה. יהי זכרה ברוך.

ביצת התשקורת

31 ביולי 2010

שני אירועים מרעישים למדי התרחשו בביצת התקשורת הישראלית השבוע. הראשון הוא שאחרי שנים רבות של הגמוניה מוחלטת, ואף מונופול בחלק מהן, עיתון שהוא לא ידיעות אחרונות זוכה לאחוזי החשיפה הגדולים ביותר עפ"י סקר TGI. ולא סתם עיתון, אלא החינמון ישראל היום, המכונה גם "הביביתון". האירוע השני הוא שהוט הורידה מהאוויר את ערוץ ביפ, אחד מעמודי התווך שלה בתחרות מול יס.

על כל אחד מהאירועים האלו אפשר לכתוב בנפרד פוסט ארוך מאוד, ואפילו עבודה אקדמאית קצרה, אבל זמני וזמנכם קצר, ולכן אני אתייחס לשניהם ביחד. אחד הדברים שמשותפים לשני האירועים הוא שהם חושפים לזמן קצר חלק קטן מהאינטרסים הרבים שמעורבים בעולם התקשורת. אינטרסים שהקשר בינם ובין תקשורת, עיתונות או זכות הציבור לדעת שואף לאפס. או כמעט אפס.

כשהוא יגדל, יהיו בכלל עיתונים?

אם לסכם אותם בקצרה, אז נוני מוזס, המו"ל של ידיעות, ממש לא אוהב את המתחרה החדש שלו, שלדון אדלסון. ולפי הסקר, יש לו סיבה טובה. נוני מנסה להגביל את צעדיו של אדלסון בכל דרך אפשרית, כולל קידום חקיקה שתמנע מאדלסון להחזיק עיתון בישראל. נוני מחזיק גם לא מעט מניות בהוט (אמנם לא את הרוב, אבל בכל זאת יש לו אמירה וכוח בחברה). קשת היא הבעלים של ערוץ ביפ. מאקו, האתר שלה, הוא מתחרה רציני של למהנט, גם על נתחי פרסום, גם מבחינת שידורי החדשות של ערוץ 2 וגם מבחינת תוכן ווידאו. ואם להוסיף שמן למדורה, ישראל היום נתן חסות לאח הגדול. מה שהוביל לחרם של ידיעות על כל הטאלנטים של קשת.

מבולבלים? ככה מרגישים רוב האנשים שהם לא סטודנטים לשעבר לתקשורת או סתם אנשים מודעים יחסת לעולם התקשורת ואוהבים לחפור. רוב הזמן אנחנו לא מודעים לכל האינטרסים הסותרים, הבעלויות הצולבות והאינטריגות שמלוות את הגופים שאמורים לספק לנו מידע. גם אני, אחרי 3 שנים של לימודי תקשורת, ובכלל מודעות יחסית והיכרות בסיסית עם עולם העסקים, לא תמיד יודעת וזוכרת למי יש אחוזים באיזו חברה שהיא בעצם חברת בת, או שהחבר הכי טוב שלו מפורום מסעדה כלשהי מפרסם בעיתון של מי ויש לו מניות איפה.

וזה מעציב אותי. מאוד אפילו. אני באמת אוהבת תקשורת. אני לא באמת יודעת מה אני רוצה לעשות בעולם הזה, אבל אני יודעת שהוא מרתק אותי, שיש לו המון כוח והשפעה, שהוא משמעותי לחיים של כולנו. ואני לא תמימה, אני לא לגמרי מופתעת מכל מיני גילויים על יד רוחצת יד, על כתבות שנגנזו כי לא התאימו למישהו עם כסף וכוח ועל כך שהתקשורת בישראל לא מגלה לנו את כל האמת. אבל זה מעציב אותי כל פעם מחדש.