Skip to content

מחר יהיה פוסט פסימי

17 במרץ 2010

קיטורים, קיטורים, קיטורים. אנחנו מקטרים לא מעט, לא רק פה בבלוג המאמם, אלא בכלל בחיים. חלק גדול מהקיטורים הללו מוקדש בעצם לחיים. החיים האמיתיים, שטופחים על פנינו עכשיו כשכבר אנחנו לא יכולים להתכסות בתואר 'סטודנט', על להתבגר, להיות מבוגרים ואחראיים, וכשמילים כמו 'קריירה' ו'חתונה' צצות יותר מבעבר, בא לי לפעמים פשוט להגיד "פוס משחק, נגעתי באדום", ולחזור קצת אחורה בגיל. אבל הפוסט הזה הוא לא על מה שרע או לא כיף בחיים הבוגרים, אלא להיפך! היום הפוסט יהיה אופטימי.

אין ספק שיש הרבה דברים אופטימיים בלהיות מבוגר. כשהייתי בן 12, אבא של חבר שלי שבדיוק חגג בר-מצווה לקח אותו ואמר לו שמעכשיו הוא גבר, ומבחינתו הוא יכול לעשן סיגריות, לשתות אלכוהול ולעשות סקס. אמנם סביר להניח שאם באמת אותו חבר היה מנסה לעשות משהו מהדברים האלה אז אמא שלו הייתה מיד מתלוננת במשטרה וכולם היו מכירים את המשפחה בזכות הסיקור התקשורתי, אבל העקרון מובן: כשאתה גדול – אתה יכול. גם לי קורה לפעמים שאני שותף לתחושה ולרצון להיות מסוגל לחזור, ולו רק לכמה ימים, לגיל הילדות, אבל בינינו, אז לא היה יותר טוב מהיום, עם כל החצ'קונים ובחינות הבגרות.

nerd2.jpg
אנחנו לא באמת מתגעגעים לזה

נקודת האור הראשונה בחיי הבוגרים היא כמובן אלכוהול. זה לא שלא שתינו לפני שהיינו בני 18. זכורה לי במעורפל נסיעת מונית חזרה מהקומה השנייה שכללה כמה עצירות הקאה (ותודה רבה לחבריי הטובים שמנעו ממני לעשות שטויות והביאו אותי הביתה בבטחה). גם בשנות ה-20 המוקדמות, כשכבר שתינו באופן חוקי, זכורים לי לא מעט מקרים טראומטיים של שתיית אלכוהול זול, ובייחוד הקפצת "טקילה" וספרייט (איכס, מה חשבתי לעצמי??)
היום, כשאני נושקת לגיל המופלג של 26, אפשר בהחלט להגיד שלמדתי לשתות, איכותית וכמותית. כל מיני קוקטיילים, על בסיס שמנת או בכלל, שעולים 40 ש"ח כבר כמעט ולא נכנסים למחזור הדם שלי. גם משקאות "טעימים" כמו ייגר או אפטרשוק לא מופיעים לעיתים קרובות בחשבון הבר שלי. זה לא אומר שהיום אני לא משתכרת ועושה שטויות, אבל אני עושה את זה בקטנה, במודעות, כמו שאומרים – בכיף.

עכשיו גם את הכיף הזה מנסים להרוס, אבל אמרנו שלא נקטר היום, אז אני אסתפק בזה. גם לי זכורים לילות עמומים מגיל צעיר, צעיר מדי, שבהם שתיתי בקבוקי טקילה זולים. אבל אז הכל היה צריך להיעשות בחשאי, נגיד על שפת הים, או במועדון מפוקפק. היום לא צריך להסתתר. למשל היום שהוא חג סנט פטריק, אני יכול בכיף לצאת לפאב האירי האזורי ולשתות עד כלות נשמתי ליטרים על גבי ליטרים של בירה. או ליתר דיוק, ליטר וחצי. אבל זה לא משנה, מה שחשוב זו עצם העובדה שאני יכול להראות בגאווה את רישיון הנהיגה או תעודת הזהות כשמבקשים ממני אותו בכניסה לפאב, כמו שקרה לי לפני שבועיים (מעניין שזה קרה לי רק בירושלים, ובתל אביב אף פעם לא).

st-patricks-day-parade-st-002.jpg
איזה כיף להיות בוגר ואחראי

אוף, למה אתה גר בירושלים? אבל אמרנו בלי קיטורים. כשאני חושבת על עצמי לפני 10 שנים, 5 שנים, ואפילו לפני שנתיים, אני מרגישה, ותסלחו לי על הפלצנות, שהתפתחתי כבן אדם. אני כבר לא בדיוק אותו ברווזון קטן ומפוחד שחלקכם הכיר פעם (אבל עדיין ברווזון כונף), אני אישה בוגרת, עצמאית יחסית, דעתנית למדי ומנסה מאוד לא להתרגש ממה שאנשים אחרים חושבים עליי. ואין ספק שזה עושה אותי גם מאושרת יותר, אפילו שאני עדיין נאלצת, גם בתל אביב, להראות ת"ז בכניסה לפאבים, ואפילו שאני עדיין גרה עם ההורים. וואו, זה היה פלצני.

ואם רוני מאושרת, אז לא צריך להרוס את זה. זו הסיבה האמיתית שבגללה החלטנו על פוסט אופטימי. אל דאגה, ממש מחר (ב"ה) יגיח לו לאוויר העולם עוד פוסט מלא ציניות וארסיות שישתלח בכל מה שקורה בעולם התקשורת. חג שמח!

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: